נסענו לסוסיא כי בימים אלה הם במתח בגלל הודעות שקבלו על הריסות מבנים. (לפני ימים אחדים היו קבוצות זכויות אדם אחרות שבילו אצלם גם לילה שלם). בדיוק כשהגענו לעזאם התחילה התעוררות ודריכות בין האנשים כי ראו מכונית של המינהל מסתובבת בין חלקי הישוב. כשהתקרבה למבנה של עזאם, יצאו  ממנה אדם אחד וחייל חמוש והתחילו לצלם ממרחק של 40-50 מטר. נשים עם ילדים יצאו בהתרגשות מ”בתיהם” לקראת ה”אורחים”, ועזאם ועוד אנשים מצוידים במצלמות של “בצלם” צלמו את המכונית ואנשיה. (גם אנחנו צלמנו וצולמנו). זו היתה כנראה הכנה וסימון מבנים לקראת הריסה. הם נסעו מבלי ליצור מגע/שיח כלשהו.

ישבנו בסככה המאולתרת של עזאם עם אשתו וחברים והתרשמנו מאווירת הדריכות והמתח התמידיות שהן מנת חלקם כבר שנים. הציפיה לרגע שיבואו להרוס. נער אחד אמר: אולי מחר, אולי מחרתיים..)

עזאם מדבר על ההשלכות הקשות על הבריאות, על הנפש , גם על הילדים כתוצאה מחיים בלי וודאות במשך שנים. 

נסענו לבקר את א’ ק’, שקבל אותנו בשמחה והגיש לנו תה ליד הבית בשלבי בנייה, שהוא מכין עכשו לבנו שמתחתן, אבל משקיע כסף רב בנסיון להסוות אותו כיון שזה בית ללא אישור כמובן. (זו התופעה המוכרת – הבנייה למרות הידיעה שמה שנבנה עלול לההרס. וכי איזו ברירה יש להם?)

הקושי המיוחד של המשפחה הזו הוא העובדה שהם “כלואים” בין הגדר ונמצאים בעצם בתוך שטח ישראל. הוא מספר על חייהם הקשים מאד מאד בשכנות לחוות דליה שאנשיה מתנכלים להם. הראה לנו סרטון בו רואים איך הם מגרשים את העדר שלו משטח המרעה, שהוא אדמת המשפחה מזה דורות. הוא משווע לשינוי, לעזרה, והיה רוצה שיהיה עו”ד שיעזור, אף כי אין לו כסף לזה. התנצלנו בשם כוחנו הדל, הסברנו שמנסות לדווח ולהפיץ את הידע לגבי המציאות הזו.

חזרנו דרך אום-אל-חירן (רואים את התחלת הבנייה של חירן ליד חורבות והריסות בתי הכפר).