הגענו בשעה 7:00, בשטח רעו 3 עדרים. העדר של אום רשיד היה על גבעה, שעומר עתידיה מהמאחז הלא חוקי הקים עליה מסעדה. כנראה מגיעים לשם אנשים רבים בשישי שבת, כי הגבעה עם המסעדה צופה על הכביש המוביל לאנדרטת הנ”ד. אום רשיד ובנה רעו בשעה זאת על הגבעה הזו במרחק של כ100 מטר. אנחנו הצטרפנו לאבו איסמעיל ולבנו שרעו על הגבעה ממול. השלווה שרתה עד השעה 8:00 כאשר לפתע הגיח ג’יפ צבאי, עצר במורד הגבעה ושניים, קצינה וחייל, יצאו ממנו ופסעו לעבר אום רשיד.

נאוה ואני מיהרנו לבדוק מה קורה. כבר כשהתחלנו ללכת ראינו את החיילים מסמנים לאום רשיד לעבור לגבעה השנייה, מעבר לכביש הנ”ד. החייל דיבר איתם בערבית שוטפת (נשמעה כמו שפת אם) ודרש ככל שהבנתי שיעזבו את המקום עם העדרים ויחזרו לשטחי המרעה ליד ביתם. אום רשיד וגם בנה ניסו להתווכח אבל החייל עמד על שלו והקצינה עמדה ושתקה.

פניתי לחייל ושאלתי למה הוא מגרש אותם. הוא לא מגרש אותם אלא רק “דורש” שיעזבו. שאלתי אם יש לו צו גירוש והוא אמר (כמדומני) שאין צורך. האם קיבלת את הפקודה לגרש אותם מעומר המתנחל או ממפקדיך? הוא ענה: זה אותו דבר – גם מעומר וגם מהצבא. חזרתי וביקשתי לראות צו, כי בלעדיו אין לו זכות לגרש אותם מהמקום. הוא סירב להתייחס לדברי .

פניתי לקצינה ושאלתי אם יש לה צו? היא ענתה שהיא מחכה להודעת ווטסאפ. ציינתי גם באוזניה שבלי צו כזה אסור להם לדרוש מהרועים לעזוב את השטח. היא טענה שהיא לא עושה זאת.  אמרתי לה שהפקוד שלה  החייל  עוש זאת ושתבקש ממנו להפסיק. היא מילאה פיה מיִם.

לאום רשיד ובנה לא  נותרה בררה והם עזבו. אחרי שהצליחו לגרש את האם ובנה, החיילים אמרו שעכשיו ילכו לגרש את הרועה השני.

התחלנו לצעוד כדי להיות עם אבו איסמעיל, אך החיילים שבוודאי התגלגלו מצחוק בטנדר הצבאי, שיטו בנו . עלו על הקומנדקר ועזבו את המקום.