08.00 הגענו לכפר דיוק באזור עוג’ה, הממוקם  ליד התנחלות מבואות יריחו ומאחז חדש שהוקם לפני כארבעה חודשים ומקבל את כל צרכיו מההתנחלות וכל ייעודו להצר את מרעה הרועים.  

 פגשנו את ארבעת העדרים המלווים בשתי רועות ושני רועים, שבאו מבתיהם בכפרי דיוק ונועימה, הנמצאים ממול – על הכביש במעבר מכפר דיוק ונועימה לעבר הוואדי.

מיכל ומיקי ליוו את העדרים לאורך הוואדי לכיוון חוות עומר. נורית ואתי המשיכו ברכב אל הגבעה הצופה על כל השטח מול חוות עומר, לחכות לבוא העדרים. הפעם לא נתקלנו בדרך באף מתנחל והעדרים התנהלו בקצב המהיר אך השלו שלהם לעבר הגבעות והוואדיות באזור חוות עומר וכביש הנ”ד.  השטחים שם כבר הוריקו והתמלאו במעט עשב אחרי הגשמים האחרונים. העדרים ליחכו בהנאה רבה את העשב והתפזרו בשטח.

השלווה לכאורה איננה אלא מראה מתעתע. הרועים/ות אינם מעזים להתקרב לכביש הנ”ד ולא לחצותו לצד של מאחז חוות עומר הבלתי חוקית, אף ששם העשב ירוק ומלא יותר ואין כל מניעה חוקית בפועל לאכול שם. היום  הצבא  והמתנחלים לא הטרידו ולא הופיעו, אך כל רכב או טרקטורון שעבר במרחק 100 מטר מאיתנו, הכניס את הרועים לדריכות ומתח. ועם זאת, ארבע שעות פסטורליות עברו עלינו עם העדרים במעבר מעדר לעדר במרחב, בשיחות עם הרועים והרועות על עניני דיומא ועל ההצקות של הצבא והמתנחלים, המנסים לגרשם מאדמות בהם הם רועים ורועות שנים.

אנו נאלצנו לעזוב ב- 12.00 ואילו הרועים עם עדריהם, שהרגישו בטוחים באותו יום, נשארו עוד שעתיים בשטח. יותר מאוחר בדקנו – חזרו הביתה בשלום!! .

עוד יום תחת הכיבוש הנורא עבר ללא תקלות. אינשאללה – ימשיך כך, אף שלפלסטינים ולנו אין אשליות, כל יום מחדש המאבק ממשיך… ואין לוותר.