ענישה קולקטיבית, עזון מכותרת לאחר שאשה נפגעה מזריקת אבנים בכביש 55

המשמרת הייתה מתוכננת לעבור אצל ז’ בעזון ולהיות במחסום פלאמיה בסביבות 13:30 לקראת פתיחתו על ידי הצבא. ב-9 בבוקר קיבלנו הודעה מז’ לא לבוא לעזון. התחלנו את המשמרת במחסום מסחה/שער האני. עבודות התשתית באזור בעיצומן, על הכביש הסלול המוביל לשער סומנו בלבן חניות. שער סוגר את כביש המערכת שבין בית האני לחומה.

מראה הכניסה הראשית לעזון היה הזוי, הזכיר את החסימות שהיו לפני שנים. חיילת וארבעה חיילים עמדו בקצה ליד קבוצה של צעירים תושבי העיר. קצין הסביר לנו שיום קודם נפצעה אישה והוסיף: “ילדים זורקים אבנים וכל הכפר נענש”. גם אמר שהוא מחיל ההנדסה, ועליו לבצע מה שמוטל עליו – לסגור את הכניסה. אינו נכנס לכפר ואינו עוצר אנשים, כל מה שהוא מבקש שכולם יחיו בשלום ובשקט. כשאמרנו שאנו מבקשות לבקר ידיד בעזון ולהגיע לפלאמיה, יעץ להיכנס דרך נבי אליאס, ולהסביר שאנו צריכות להגיע לפלאמיה.

גם בכניסה מנבי אליאס הדרך הייתה חסומה, חיילים עם רובים שלופים אפשרו מעבר ברגל למספר אנשים. הסברתי שברצוני לעבור כדי להגיע לפלאמיה, הקצין אמר שאין מצב, אבל אם זה חשוב לי אין בעיה לנסוע דרך אל פונדוק וחג’ה. הפתיעה אותי רמת ההכרות של חיילים אלה את השטח לעומת אלה שאנו פוגשות במחסומים החקלאיים. המשכנו לפונדוק על בעיות הריסת הבתים שם ידעתי לספר מהעבודה על הסרט “שטח C“, אך לא היה טעם  להמשיך לפלאמיה, עברה שעת הפתיחה. נסענו דרך צומת ג’ית למחסום ענבתא,

המכוניות עוברות בסלאלום ביו בלוקי הבטון ושלטים גדולים מזהירים מפני כניסה לשטח A. בין המכוניות שעברו יש הרבה עם לוחיות צהובות. המשכנו לשופא וסיפרתי על צביה שהביאה חשמל לכפר, ועל המחסום האבסורדי והמאסיבי שנבנה בין שני חלקי שופא,   שהמעבר בו אמנם חופשי רוב הזמן. חזרנו לישראל דרך מחסום תאנים ופנינו צפונה למעבר הסחורות בשער אפרים ולמחסום ארתאח שם החלו לחזור פועלים בודדים וגם בקבוצות גדולות שהגיעו באוטובוס. האורחות חזרו די מדוכדכות מהסיור ולמרות שכמעט לא דיברנו עם פלסטינים בדרך אמרו שהרגישו מה זה כיבוש.