לאחר שקראנו את הדוחות מעזון עתמה בזמן האחרון חשבנו שחשוב להגיע לשם, בעיקר בזמנים שעוברים שם הרבה אנשים,כלומר: ביום ראשון בבוקר, בימי רביעי,ובעיקר חמישי וגם שבת אחה"צ. זה בסך הכל לא רחוק. יצאנו ב-5.00 וב-7.30 כבר היינו בבית, לפני הפקקים. החנינו את האוטו ע"י החממות (עם דגלים) ונסענו עם אחד הנהגים המסיעים למחסום וחזרה.

ליד הכביש כבר עמדו פועלים. כששאלנו איך המחסום היום ,ענו "דהב", יעני – זהב. ואכן, זה מה שהיה , בודאי בהשוואה לדוחות האחרים.

המפקדת היא סגן ירדן,ששמה הטוב הולך לפניה, ואתה עוד חיילת ושני חיילים, חוץ מהמ"צדיקים שנמצאים במיבנה הסגור, ושומעים רק את הרמקול וקולה של הממצדיקית.

עיקר התנועה היא לתוך הכפר. מאז שהגענו ועד 6.30 היה כל הזמן תור של 30-50 גברים. זמן ההמתנה  15-25 דקות.רובם גברים צעירים, אבל היו שם גם ילדים בגילים 10-12 ומעלה. וכולם יוצאים לחפש את פרנסתם בישראל. כל אחד ושקית האוכל הצנועה בידו.הם עומדים בצד הכביש, אח"כ נכנסים לחצר קטנה, שם יש קרוסלה שמעבירה כל פעם חמישה לתוך מיבנה. שם, לדברי האנשים, בודקים את התעודות במחשב, את השקיות שלהם, והם עוברים דרך מגנומטר.

במקביל כל הזמן נכנסות מכוניות פרטיות, כל אחת יותר טרנטה מהשניה. בדרך כלל מורים לנוסעים לעמוד בתור הולכי הרגל. משפחה עם 5 ילדים קטנים ותינוק ,נראה בן חודש. החייל שולח את האם לבדיקה. היא מניחה את התינוק על המושב. הגברים מפנים לה את התור והיא יוצאת מהצד השני כעבור כמה דקות. אבל אח"כ, כשירדן בדקה רכבים, היא השאירה אישה "מבוגרת" (בת 60) לשבת באוטו.

החייל מורה  לכל נהג לפתוח את תא המיטען.

ב-6.20, כשהתור היה ארוך , הורתה ירדן לאחד החיילים לפתוח תור נוסף, ולבדוק תעודות. אח"כ היא פתחה עוד תור לבדיקה. היא הסבירה, כמתנצלת, שבקצב הבדיקה הנוכחי הם יפסידו יום עבודה. כעבור 15 דקות לא היה אף אדם בתור, ולמעשה הסתיימה בדיקת הפועלים.

 עדנה שואלת: מתי שמענו חייל שאיכפת לו מהפלסטינים, ושרואה את עצמו כמשרת הציבור הזה? אבל הנהג שמסיע אותנו לקצה השני של הכפר, אומר שלכבודנו היה היום מעבר מהיר במיוחד במחסום. וזו עוד סיבה לבקר שם

6.45- אנחנו עוזבות.

בקצה השני של הכפר, ליד הבולדרים המונעים יציאת רכב לכביש, המון פועלים מחכים להסעות. אחד מספר לנו שלפני כמה ימים קיבל אחיו מכות רצח במחסום. שאלתי אותו אם הוא רוצה להגיש תלונה. מי יאמין לו, הוא רק פלסטיני? ומה יצא מזה? קשה היה לי לומר לו שכדאי להאמין במערכת הצדק הישראלית.

בצד השני של הכביש גולל לפנינו אדם אחר, כבן 50 , את סיפורו, על מכות נוראות שקיבל מחייל  במחסום ליד סרה, באיזור שכם. הוא שכב אחרי זה בבית חולים 28 יום. באו אליו מ"בצלם" והאגודה לזכויות האזרח, הוא העיד בפני חוקר. מאז עברו חמש שנים ושום דבר לא קרה. אכן, הצדק הישראלי…