האירועים המעניינים של המשמרת הזאת קרו אחרי תום המשמרת.

יצאנו לפני השמש לעזון עאתמה ואחר כך נסענו לזעתרה ולחווארה. בכל המחסומים השמש זרחה, והפריחה היתה יפה והמחסום מחסום. היום היה אוסף של חיילים שמתים לדעת מה השריטה שלנו. למה אנחנו באות להפריע לחיילים להגן על המדינה. בכל מחסום היה חייל אחד תמיר ויפה עיניים שהיה מת לספר כמה הוא שמאלני והומאני וכשהם עומדים בתור ברכב הוא עובר אחד אחד ושואל אותם מה נשמע. בכל מחסום היה חייל אחד שלא שמע שהיה כיבוש וברור שצריך לבדוק אותם בכניסה משכם ישר לישראל. לא היה לנו את מי להציל. לא נכלא אף אחד. לא היו צעקות ולא היו קללות. היום הבנות אפילו לא שרו בקולי קולות ברמקולים.

נסענו לכפר. נסענו לאט בחלונות פתוחים וכמו דוצ'ה נופפנו לשלום לאנשים ההמומים שראו ישראליות בלי נשק. נזכרנו שהחייל אמר שזה הומאני לשאול אנשים מה שלומם. אז שאלנו כל מי שפגשנו על הדרך בתוך הכפר מה שלומו. המאפייה היתה סגורה. שאלנו איפה המאפייה השנייה ונער צעיר הראה לנו את הדרך. הלכנו ברגל. בדרך למאפייה השנייה ראינו מבעד לשער שבחומת אחד הבתים אשה נושאת מגש עם לחם מהטבון שנאפה עכשיו. מה לנו ולמאפייה כשהאשה גמרה עכשיו לאפות והיא מתה להתחלק איתנו. שאלנו אם אפשר להיכנס. חצר גדולה, ארבעה בתים סביבה. דיר עיזים, דיר כבשים. בכל פינה הם מגדלים משהו. פטרוזיה ובצל ירוק לאנשים וחשיש לחיות. לא הם הרגיעו אותנו. חשיש זה עשב לבהמות.

התפילות שלנו נענו ויחד עם התה היגיעו הפיתות והשמן והזעתר וישבנו, שתי בנות ישראליות שנפלו עליהם מן השמיים ואשה בת שבעים, הבת הגרושה שלה בת הארבעים, שתי הכלות, הבן ומליון נכדים. הגרושה גיבנה על משטח פח קוביות גבינה שאחר כך ממליחים ועושים גבינה לארוחות או ממתיקים ועושים גבינה לכנאפה.

בעצב עזבנו את הבית ואת הכפר וחזרנו לחיילים ששומרים על המדינה במחסומים.

בשעה אחת עשרה אספנו את הבן החרש בן השלוש של חסיב מזעתרה בדרך לבית החולים תל השומר לבדיקה אצל פרופסור לאנשים חרשים.

ביקשתי שהאמא של הילד לא תבוא. כי המטפחת המסורתית שלה עושה בלגן במחסום הכניסה לארץ. אמא כן באה. לא נתנו לאבא אישור כניסה לארץ. רק לדוד. אי אפשר לשלוח ילד בן שלוש, חרש, לבית חולים בלוויית הדוד בלבד.

במחסום חוצ"ש (זה השם של מחסום הכניסה לישראל על כביש חמש. חוצה שומרון ובצהלית חוצ"ש) עצרו אותנו ואמרו שאי אפשר לעבור מפה. אמרתי להם שבשבוע שעבר כשהעברתי חולים אמרו שאפשר להעביר מפה חולים שהתור שלהם הוא להיום. אם ההזמנה היא כללית והתסריך הוא למשל לחודש, הם חייבים לעבור ממחסום קלקיליה. בטח שהתווכחתי. הם לקחו את תעודות הזהות וביקשו שנחזור אחורה. השעה כבר עשרים לשתים עשרה. התור בשתים עשרה. צילצלתי למוקד ההומאניטרי ולמתק ולמשרד של דליה. וכולם אמרו שחוק זה חוק. לא עוברים מפה. זה לא קטע של סכנה או ביטחון. זה קטע של חוק שצריך לציית לו. צריך לעשות את כל הסיבוב.  החייל הסביר שהוא הומאני מאוד (כולם היו הומאניים היום) אבל יש פקודות וחייבים לעבוד לפי הפקודות. כמפקד אין לך שיקול דעת? אני כבר פה. מה אכפת לך שאגיע בדרך הקצרה לבית החולים? יש לי הוא אמר. אבל אם אני אעשה משהו ממש לא חוקי החיילים שלי ילשינו עליי ואותי ישפטו. הוא לא רוצה לחשוב מה היה אם זה היה האח הקטן שלו ואם זה היה האחיין החרש שלו. בשתים עשרה נשברתי והחלטתי לחזור אחורה. מקווה שהפרופסור לא ילך הביתה עד שנגיע. סוף סוף הרגשתי כמו פלשתינית שאומרים לה אירגע לווארה.

לעבור מקלקיליה זה אומר לנסוע חזרה מזרחה לכיוון אריאל. לפנות צפונה לכיוון עימנואל וקדומים. לנסוע בכביש יפה ותלול שהדוד אמר שלכל האזור קוראים בקעת קנה, להגיע לכביש 55 ליד פונדוק ולפנות שוב מערבה לכיוון קלקליה. כל זה כשהיינו במרחק עשרים דקות נסיעה מבית החולים תל השומר. בקלקילה עברנו את המחסום בלי שבכלל התבקשנו לעצור ולהבידק. בשעה שתיים הגענו לפרופסור של החרשים רגע לפני שהוא סגר את המרפאה. הוא שמח שיש מי שיתרגם. תגידי לאמא שהבדיקה לא כואבת. את אומרים כאב בערבית? וג'ע אמרתי לו. כאב זה וג'ע. כמו שאנחנו אומרים ווג'עראס שזה כאב ראש.

ווג'עראס זה בערבית הוא התפלא? באמת? חשבתי שזה  מילה ביידיש.