לא נמצאה לי שותפת למשמרת ומכיוון שלא ראיתי בכך סיבה לוותר (במיוחד לנוכח הכרותי עם מחסום הפועלים בעזון עתמה) יצאתי למשמרת לבדי. חשבתי ש"לא קורה כלום" ומסתבר שטעיתי.

06.05 עזון עתמה, שער הפועלים. בחוץ לאורך הכביש מול המחסום מצטופפים כבר הרבה פועלים המחכים למעבידים שיאספו אותם. במחסום 3 חיילים המתעלמים ממני וגם אני רק עומדת וצופה. להפתעתי, אין כמעט תור ויתכן שזה קורה משום שהקצין דואג להפעיל ביעילות את חלונות הבדיקה ומעביר מהר את הפועלים. זה אינו אומר שאין בדיקה קפדנית: מלבד התעודות הרי כל פלשתיני נעצר פעם נוספת ע"י המ"צ הבוחן את תכולת שקיקי הניילון המכילים בדרך כלל אוכל ליום העבודה. כל שקיק עובר בדיקה.

2-3 ילדים עוברים הלוך ושוב (נדמה לי שהם משרתים בקשות שונות של הפלסתינים, למשל להביא קופסת סיגריות) והחיילים מאפשרים זאת ללא בעיות.

6.20 מגיעה קבוצת משמרת הלילה של מפעל הונסון החוזרת לביתה (כ- 10 פועלים בחולצות Tשל המפעל).

פה ושם אני מזהה פועל הנשלח חזרה להשאיר שקית שאסור להעביר. אני מנסה לברר את העניין עם הקצין (האם אתה מוכן להסביר לי את הכללים?) והוא מסיג אותי אחורה ל"מאחורי הבטונדה": "עכשו יש לחץ, כשאתפנה אדבר איתך". זה נמשך עוד זמן מה ועוד בקשה ועוד דחייה (הוא עומד ומדבר עם חברו ואין איש במחסום…), אך לבסוף הוא ניגש אלי ומסביר: אוכל וכלי עבודה מותרים ואילו "פריטי מסחר" למשל, כמה שקעים, אסור להעביר (שמא הפלסטיני יעשה עסקים בישובים הישראלים….).

7.00 אני עוזבת. הכביש ממול כמעט ריק.נסעתי לשער תמר, שער חקלאי הנמצא בקרבת מקום ונפתח מ- 7 – 7.30. בשער 3 חיילים והוא כבר פתוח. מיד מגיע מפקד המחסום ומסביר לי שזה "כביש בטחון" ואסור לי להיות בו. אני מתווכחת ואומרת שאפשר לצפות. אח"כ זה נהפך ל"שטח צבאי סגור" ויש גם איום באפשרות שיקרא למשטרה. אני עומדת מ"אחורי הבטונדה" וצופה מרחוק בבדיקת התסריכים, עד שפתאום מתברר שיש כמה עגלות עם חמורים שבעליהן אינם מורשים לעבור ואני שומעת ויכוח בשער. עם החיילים לא ניתן לדבר (והרי אני עבריינית הנמצאת ב"שטח צבאי סגור"). אך מהצעקות אני מבינה שהפלסטיני נושא בעגלה שני ארגזים (אחד עם מלפפונים ושני עם סברס) האסורים במעבר. שיחה עם טדסה מבהירה לי כי אכן אין להעביר ירקות לצד הישראלי כי "הם מוכרים אותם שם" וכאמור כל סוג של מסחר אסור בהקשר המעבר בשערים חקלאיים. כלומר, הצבא אינו עוסק רק בבטחון ובהגנה ממחבלים, אלא הוא זרוע מבצעת של משרד החקלאות ומשרד המסחר והתעשיה.

7.30 צריך כבר לסגור את השער והחייל מוכן ל"עשות טובה" ולהשאירו פתוח עוד כמה דקות ולהעביר את הפלשתיני ללא הארגזים. הפלסתיני מוותר, מוריד את הארגזים לעגלה אחרת אך אז מסתבר שגם ערימת העלים המיועדים (לדברי הפלסטיני) למאכל החמור אסורה במעבר. טדסה מנסה לעזור, המרכז ההומניטרי מנסה לעזור, אך המפקד עומד עם טלפון פתוח (כאילו הוא משוחח, אך למעשה חוסם אפשרות של מפקדו להגיע אליו). השער נעול ושום ניסיון שלי להציע התייחסות מקלה, אינו נענה: אילו הפקודות שלי ואין לי כל שיקול דעת……

8.00 האני (מהבית הבודד במסחה) מגיע לברר מה קורה ומזמין אותי לקפה (אנחנו מכירים מעדויות שגביתי ליש דין). עלי להגיע לפגישה ב-9 ואני מסרבת הפעם. אני עוזבת מתוסכלת וגם הפלסטינים עוזבים בכעס.    

..