מחסום עטרה/ ביר-זית:

3.30 -כשהתחלנו לעלות בכביש המוביל אל המחסום, החרישה את אוזנינו "שירת קודש" שבקעה מטנק חב"ד שעשה את דרכו במורד הכביש.

המחסום כמו מחסום: מוצב בראש הר בשיאה של עליה. עשרות המכוניות בתור היוצא מרמאללה והבודדות בתור הנכנס אליה, מאמצות את המנוע תוך עמידה בעלייה התלולה הגורמת נזק לרכב ומזהמת את אוויר ההרים.

במקום מוצבת יחידת חיילי גבעתי הבטוחים בחשיבות התפקיד אותו הם מבצעים בשם בטחון המדינה ובודקים רכבים מכל כוון אפשרי.

מבחר מהשיח עם החיילים:

– "פה זה מדינת ישראל" אמר חייל תוך שהוא מתנגד לקביעתנו שיש הבדל בין "ארץ ישראל" ל"מדינת ישראל".

– אם לא נעצור את המבוקשים פה, הם יעברו ויתפוצצו בירושלים" אמר חברו. על הטענה שהמעבר לצדו האחר של המחסום אינה הדרך המובילה לירושלים, השיב:" אבל יש פה יישובים ישראלים ושם הם כן יכולים להתפוצץ"… – את דעתנו מה על הגרים ביישובים הנ"ל לעשות לא רצה לשמוע. 

– מערכת חינוכית של הצבא כלפי נהגי הרכבים פעלה במכונה משומנת: כל רכב שנצפה ע"י אחד החיילים כעוקף את התור נדרש עם הגיעו למחסום לסוב לאחור ולעבור אל זנב התור כעונש על התנהגותו.

לשאלה לגבי מהות נוהל הענישה, השיב המפקד:"המחסום שלי, אני קובע את הנהלים!".

כדי להוכיח את חשיבות המחסום, סיפר אחד החיילים:"קודם תפסנו פה מבוקש, הוא עצור בפילבוקס ואל תשאלו מה מצאנו עליו". לא שאלנו.

ואמנם, זמן קצר לאחר מכן, הגיע רכב האמר לקחת את הבחור. תכונה והתרגשות נכרו במחסום: שני בחורים צעירים הוצאו מתוך מבנה הפילבוקס כשהם אזוקי ידיים וכבולי עיניים. האחד הובל בבהילות ונדחף לתוך ההאמר בעוד חברו, שאשמתו מלכתחילה הייתה שהוא זה שנהג  ברכב בו נסע המבוקש, שוחרר.

החיילים מנעו ממנו לשוחח אתנו  בטענה שאנחנו "מפריעות לתנועה …"אנחנו אלו שמפריעות לתנועה? לא המחסום הוא שמפריע לתנועה?" שאלנו ולא נענינו.

על פרקי ידיו של הבחור המשוחרר ניכרו סימנים אדומים שחרצו האזיקים.

(תמונות תשלחנה). 

מחסום קלנדיה:

מסביב למגרש החנייה השאיר הצבא את קירות הביצורים וגדרות התיל שהוצבו במקום לקראת הרמדאן.

האם כבר מתכוננים לרמדאן הבא?

4.45 – במשך כל זמן שהותנו התורים היו ארוכים, הבדיקות נערכו באיטיות, הקרוסלות היו ננעלות ולא נפתחו משך דקות ארוכות. לא היה הבדל משמעותי בין מסלול פעיל אחד או שניים פעילים. קצב התקדמותם של האנשים אל העבר השני היה כבצעדי צב.

פיליס טלפנה שוב ושוב לחמ"ל עוטף. המוקדן השיב לה תשובה רוטינית כבשידור חוזר: "בודקים את זה…". אחרי שעה, כשהתעקשה לקבל תשובה עניינית יותר, שמעה ש"החיילים  נמצאים בהחלפות של אוכל". (?).

כנראה הם היו ב"החלפות של אוכל" גם בשעה 5.30, כשהחיילת שבכלוב הזכוכית קמה מכיסאה, חגרה   את האפוד, לקחה את הרובה ובהילוך איטי יצאה מהעמדה ונעלמה. הקרוסלות החיצוניות נשאלו נעולות בפני המבקשים להיכנס. חמש דקות אח"כ הגיע חייל להחליף אותה. גם הוא לא מיהר לשום מקום. עשרות האנשים שביניהם פעוטות וזקנים עמדו מחוץ למחסום, שקטים וסבלניים, או אולי רגילים?

וכמו בסיפור מעגלי, דקות ספורות לאחר שהחייל נכנס למשמרתו, קם יצא ונעלם גם הוא. שוב הקרוסלות ננעלו, שוב התארך התור, שוב לא נשמעו טענות או קריאות כעס בקרב הקהל הרב שנמנע ממנו לעבור במחסום. 

– צלם חוץ שפגשנו סיפר שבשעה 4.30, כשעמד בתוך המחסום והתבונן, ראה שוטר (כחול) בלוית מאבטח אזרחי שרובהו שלוף לוקחים מתוך התור ילד כבן 13 (או 14), מעמידים אותו פסוק רגליים ליד הקיר, השוטר ערך חיפוש על גוף הילד והכה אותו על ראשו, ושלשתם נעלמו דרך אחד השערים המובילים אל צדו האחורי של המחסום.

פיליס טלפנה לצלב האדום וסיפרה את הסיפור, אלא שהם "לא נוהגים להתקשר לצבא" אמרו לה. "אולי ימסרו את הפרטים לאיש שטח". (אולי…) וסרבו לדבר עם הצלם, מוסר העדות עצמו ופרטי הנער הרי אינם בידנו.

שאלנו שלשה חיילים שנקרו על דרכנו על האירוע. אחד מהם אישר שאמנם התרחש, אלא שזה ילד ש"כל פעם מנסה שוב ושוב לעבור במחסום בלי אישור" אמר.

הפעם כנראה כבר ילמד הילד לקח. 

והמקום הזה, שכל שהיינו עדות לו וכל שלא היינו עדות לו, קרוי בפי השלטונות:"מעבר גבול". 

לאורך הדרך חזרה שלל שלטים המזמינים את המוני בית ישראל לאירועי החג, לטיולים ולמרכזי מבקרים.

או ככתוב:"יהודה ושומרון – הסיפור של כל יהודי" וגם:"שמחת בית השואבה בנאות בנימין".