מחסום קלנדיה הוא מפלצת של פלדה וליכלוך. כשהתקרבנו ב6.30 בבוקר ניסינו להחליט איזה מהדרכים הסגורות יביא אותנו למחסום. כל הדרכים מוקפות בטון, וכל האנשים היוצאים מהמחסום ממהרים על הכביש, נתונים לסכנת דריסה של המכוניות היוצאות. ומעל לכל רשת הדרכים הסגורות מתנשא גשר מתפתל  ארוך ואנשים אצים-רצים מי לעבודה ומי ללימודים. כולם מצוחצחים ולבושים יפה אחרי מקלחת הבוקר ולכבוד האנשים אותם ישרתו במשך היום עד שיחזרו עם ערב, עייפים לאותה מפלצת כדי להגיע הביתה.

עיישה, ילדה עדינה בת 5 הגיעה עם סבתה למחסום קלנדיה. עיישה משותקת מלידה ממותניה ומטה. 3 חודשים קודם קבענו לעיישה תור לבית החולים של אלין כדי שיבדקו אותה וימליצו על טיפול בהמשך. היא נולדה למשפחה בדואית עניה בבקעת הירדן, ומעולם לא קיבלה שום טיפול. בית החולים הגיש בקשה להעביר את עיישה ואת סבתה לירושליים (האמא נפגעה לפני כמה שנים בתאונת דרכים ולא יכלה ללוות אותה), וקיבל אישור מעבר. הכל תוכנן בדייקנות. עיישה והסבתא יגיעו במונית שאירגנו למחסום קלנדיה מהצד הפלסטיני ואנחנו נגיע מהצד הישראלי ונעבור לצד הפלסטיני ונעבור איתה.

כמה תמימות היינו !! עיישה והסבתא לבושות חג נצמדו אלינו נוכח כל השוטרים עם רוביהם השלופים. לא יודעות להסתדר, פןחדות פחד מוות. ואז ירדה עלינו הגזרה – הילדה עוברת , הסבתא לא. רק האמא יכולה ללוות את עיישה . ניסינו להסביר שהאם חולה. כלום! שהזימון נקבע לפני 4 חודשים והוא מציל חיים לילדה, והרי בית החולים קיבל אישור מעבר לילדה עם הסבתא. אילו לא היו מאשרים לבית החולים אלא  רק לדרגת קירבה ראשונית, היינו חוסכים את כל הסאגה הזו. אותנו העיפו מהמחסום בצעקות ובלווי שוטר חמוש ואת הסבתא  המבוהלת והילדה הכניסו לחדר נעול של המת”ק

שם ישבו שעה וחצי ואז גרשו גם אותן לצד הפלסטיני מבלי לדבר איתן  מילה. האכזריות של השוטרים והדיבןר האדנותי והאלים היו בלתי נסבלים. חפויות ראש יצאו הנא ועיישה הקטנה מהמחסום והן לא יודעות להזמין מונית. האבא בא במיוחד לחלץ אותן מציפורניו האכזריות של הכובש שלא העז להביט אפילו פעם אחת בילדה המתוקה והחייכנית הזו שברובים שלופים מנעו ממנה טיפול רפואי.

השוטרים מנעו מאיתנו להגיע שוב לצד הפלסטיני, אז נסענו לירושליים ומשם לבית של של עיישה בג’יפטליק. שם חיכינו כשעה עד שעיישהוהסבתא הגיעו עם אביה של עיישה. כאב הלב לראות את חותם ההשפלה שעברו שתיהן. עיישה המותשת רק ביקשה לישון. והאבא הודיע, שלא משנה מה יקרה , הוא לא יתן לביתו לעבור את הטראומה הזאת שוב. ניסנו להסביר לו שהוא מסכן את חייה, והוא ” מעכשיו, רק אללה יעזור לה”.