06.00 – 08.30

מעבר הזיתים

מכוניות חנו משני צדי הכביש העולה למחסום, לכל ארכו. מגרש החניה היה מלא כולו במיניבוסים, כולם נשאו את המספר 63. הצלחנו למצוא מקום חניה יחיד בקצה התור. אנשים התחילו לצאת מהמחסום, תוך שהם חוגרים מחדש את חגורותיהם. גם ילדים רבים יצאו. האוטובוסים הקטנים עזבו זה אחר זה אחרי שהתמלאו בנוסעים. עברנו לצדו השני של המחסום מבלי שנבדקנו, החיילים רק התעניינו: "לאן". מהעבר השני דיברנו עם כמה נהגי מוניות שהתלוננו על כך שבתי השימוש נעולים כולם מאז שהותקנו, דבר המקשה מאד כשהתור ארוך בעיקר על האנשים המבוגרים. יותר אנשים הגיעו וגם הרבה מאד ילדים בדרכם לבתי הספר. לנשים ולילדים היה תור נפרד וכאשר התור של הגברים התארך יתר על המידה, נפתח חלון נוסף. השקפנו זמן מה על התור של הילדים, שהיו כולם מלווים על ידי מבוגרים, ואחר כך התפנינו אל תור הגברים שגם שם לא ארך המעבר למעלה מחמש עשרה דקות. כשיעל עברה נשמע צפצוף של מגלה המתכות, לדבריה ה"אשמה" הייתה בחזייה שלה, סימנו חלה לעבור. אדם אחד אמר לנו שבימי השבוע המעבר מתנהל באופן משביע רצון אבל בשבתות קשה מאד מכיוון שרק חלון אחד פועל, אף על פי שהילדים, כמובן, הולכים גם בשבת לבתי הספר וכן צריכים לעבור העובדים בבתי מלון ובבתי חולים וכיוצא באלה. כשיצאנו נותרו רק כמה מיניבוסים בודדים.

ענאתא

המשכנו בכיוון ענאתא וראינו שבפניה לבניין משמר הגבול תלוי שלט אדום גדול המודיע שזוהי דרך ביטחון והכניסה לזרים אסורה.

כשהגענו לענאתא הייתה השעה כבר 8 וכמעט לא נותרו עוד תלמידים במגרש החניה הגדול והמעטים שעוד היו כוונו אל אוטובוסים מיוחדים שעמדו בתור נפרד במגרש ולא היו צריכים לחכות ביציאה, כפי שעשינו אנחנו ושאר המכוניות. תעודות הזהות שלנו נבדקו ולא נשאלו כל שאלות. נסענו לאורך החומה אל המקום שבו היה המחסום הצפוני. רק שער ברזל גדול וסגור, מוקף חוטי תיל, נותר במקום. לא נראה ששער זה נפתח עוד אי פעם.