יום שישי השני של רמדאן

אנחנו רק ממלאים פקודות. אנחנו לא מחליטים. שוב ושוב נשמע טיעון זה כמענה לשאלותנו.

מעבר הזיתים

הגענו למעבר הזיתים ב-9:30 ואת פנינו קיבלה תנועה ערה של עוברים. המעבר התנהל בצורה מסודרת, אלא שגם הפעם לא חסרו צעירים שהגיעו עם אישורים לא מתאימים וסורבו. תמיד התנהל ויכוח אך במרבית המקרים ללא הועיל.

מקרה אחד ראוי לציון הוא של בחור בעל אישור עבודה (ימי א'-ה') ומכתב הוקרה על כך שסיכן את חייו על מנת להציל אנשים באירוע הצפה שהיה בגת שמנים (ירושלים). הוא היה משוכנע שיוכל לעבור, הרי הוא עובר כל יום ונגע ללב כמה נפגע מההתעלמות ממכתב ההוקרה שבידיו. כששאלנו את קצין המת"ק מדוע למנוע ממנו מעבר אם בימי השבוע אינו מסוכן לציבור, היתה התשובה שנעשה סינון כדי למנוע צפיפות ברחבת המסגדים. כלומר: מדינת ישראל למען הפלסטינים והסדר הטוב. בתימהון שאלנו איך יתכן, שהרי מעולם לא הוגבלה כניסת יהודים לרחבת הכותל והיא קטנה יותר, היתה התשובה שיהודים לא זורקים אבנים בעוד שמוסלמים מעורבים בהפ"סדים (הפרות סדר). לא נותר לנו אלא לתלוש את השיער מול הגיון צרוף זה. לא מובן אם קצין זה מאמין במה שהוא אומר או שניסה לעשות את המוטל עליו (רק ממלא פקודות) ולהשתיק אותנו. לא השתכנענו. בהזדמנות זו למדנו שהיום נמנע מעברם של לפחות 300 גברים.

הכביש שיורד אל המחסום מכיוון הפילבוקס היה חסום ואנשים נשלחו למעקף גדול בדרך לא דרך כדי להגיע לנקודת הבידוק התחתונה, רק כדי לשוב ולטפס בחזרה אל המחסום. התנהלו שם ויכוחים ולפחות פעם אחת פרץ עימות כמעט אלים. רק אדם אחד, המתקשה בהליכה, עבר שם. ישבו שם שני שוטרי מג"ב, שמגעם עם הפלסטינים היה בוטה וחסר סבלנות. מאחר ובשנים קודמות היתה שם נקודת בידוק שאפשרה לאנשים להיכנס למחסום ישירות, ניסינו לברר את פשר הגזרה. נשלחנו אל י', מפקד המחסום מטעם המשטרה. הוא טען שההחלטה היתה של מג"ב. אחד מעביר את האחריות לאחר, ומי סובל?

אדם בן 63 פנה אלינו לאחר שסורב מעבר. לדבריו הוא עובר את המחסום יום-יום, והיום אמרו לו שהוא מנוע. בעוד אנחנו מטכסות עצה כיצד לפעול, אחד מהחיילים/מג"ב ביקש מקצין המת"ק לבדוק את הנושא. תוצאת הבדיקה היתה:להד"ם האיש אינו מנוע מסיבה כלשהי. הוא התבקש לעבור שוב, אך זוהה ע"י קצין משטרה שלא האמין לו וסילק אותו. לאחר עוד כמה התרוצצויות, האיש עבר. סוף טוב – הכול טוב. האמנם?

גיל המעבר המקסימלי לילדים הוא 12, אך כדי להרגיש טוב הקלו על משפחות שלהן היו ילדים בני 14. ומה עם בני ה-15? בישראל הם קטינים ובאחריות הוריהם.

אח ואחות הגיעו על מנת לבקר את אביהם המאושפז בירושלים. לאחות לא היתה בעיה, אך במקרה של האח נערכו בדיקות ובסופו של דבר עברו שניהם. במקרה זה נראה כי היה שיקול דעת מקל. אבל תמיד הרי אפשר לבדוק ולהקל ולא להתייחס אל פלסטינים כשקרנים מועדים.

מחסום שועפאט

התנועה דלילה יותר. הולכי רגל מעטים מאוד, מרבית האנשים עברו לתחבורה ציבורית. במחסום הרכבים מכוניות פרטיות

עברו יחסית מהר, אך האנשים, חלק הורדו מהאוטובוסים והבדיקות היו איטיות.

מקומם במיוחד הנוהל לשלוח לקלנדיה אנשים שכתובת מגוריהם הרשומה בתעודת הזהות אינה ענאתא או שועפאט. חנה ב. טיפלה בכך בשנים קודמות, הנוהל בוטל, ושב וצץ לו ללא הגיון וטעם.