ענבתא, א-ראס, ג’בארה, יום ראשון 08/04/07, אחה”צמשקיפות: עליה ס., סוזאן ל. (מדווחת)סיכום”להמציא זכויות אזרח” הוא שמו של ספר היסטוריה חדש, שסקירתו מופיעה באיטרנשונאל הראלד טריבון של היום. נראה שהספר הוא בעל בסיס פילוסופי והיסטורי רחב, כאשר עניין המחבר מתמקד באמריקה או בצרפת של המאה השמונה עשרה, ולא בישראל או בפלסטינה של המאה העשרים ואחת. אולם רגשי האמפתיה לגבי האוטונומיה והרווחה של בני אדם אחרים אינם חדשים והופיעו כבר במאה השמונה עשרה. יתרה מזו, אז כעתה, זהו הרגש העומד במקור דאגתנו לקורבנות האכזריות והברוטאליות, וזהו הרגש שיוצר את מרכז הבחנותינו בשטחים הפלסטינאים הכבושים.15:35-16:10 ענבתאמתחלפת המשמרת בהגיענו. חבילת מצות נשארת מאחור וחייל מחזיק חטיף “אסור” בתקופה זו של השנה. משאית צבאית גדולה ורכב האמר חונים באמצע הכביש המלא מהמורות, כך שהתור, המשתרך מהצומת עם כבשי מס’ 57, גדל משמונה לעשרה, לשנים עשר, לחמשה עשר, ולעשרים ושניים! מכוניות פרטיות, מוניות, וטנדרים נבדקים בקפדנות בכיוון אל טול כרם, אך אין בדיקה של תעודות זהות. כאשר הרכב הצבאי, שהיה יכול לחנות ביתר התחשבות בצד, עוזב, הכול משתנה תוך שתי דקות והעניינים זזים במהירות. זאת עד שמגיע עוד משאית מוכרת, עם איש המישלן מעליו, בעלת לוחיות זיהוי ישראליות, אשר נבדקת ביסודיות.15:55 – זרם סדיר של מוניות פלסטינאיות עובר במהירות לכיוון טול כרם. כנראה שהולכי הרגל חונכו לאחרונה, והם משתמשים בשביל הבטון, המגודל בעשבים שוטים, כדי לעבור את המחסום. מטול כרם יש הרבה פחות תנועה, המכוניות נבדקות בזריזות ורק משאית פתוחה בודדת שעליו פרה גועה, מוחזר. “סגר מכיוון ג’נין” אומר לנו החייל ברצון (הערה: הוא אינו משתמש במונח “בידול” אלא במילה “סגר”).16:20 א-ראס זהו זמן הנפת דגלים בשטחים הפלסטיניים הכבושים. דגל ישראלי נקי מתנופף מעמוד ליד שירותי ה”פורטה” ודגל שני מעמוד ליד הגנראטור, שאנו מניחות שהוא נס של יחידה צבאית (אותו הנס כמו בבית איבא).התור מכיוון טול כרם משתרך במורד הגבעה ומעבר לעיקול. יש בו מספר סמיטריילרים המתקשים לבצע את הסיבוב בעליה בכיוון קלקיליה. שלושה חיילים נמצאים במחסום בצד של טול כרם וחייל אחד נמצא במגדל התצפית. רק אחרי שאנו מגיעות, מחלקים שניים מהחיילים את התור הארוך של מכוניות. החייל השלישי במחסום מחפה עליה בנשקו.16:30 – ברור שאורך התור נחצה, אך כל רכב נבדק בקפדנות – תא המטען, פנים המשאיות וכו’. הרבה הולכי רגל יורדים מהמוניות ומטפסים במעלה הגבעה לעבר המחסום, כדי לעבור אותו ולמצוא מונית בצד השני.ג’בארה 16:35-17:50אישה אחת עם ילדה קטנה בצידה הנושאת שלל חבילות, מנסה להגיע לג’בארה. ברור שאיננה יודעת שהמוניות הרשמיות הצהובות אינן מגיעות לשם, אלא ממשיכות דרומה. אנו מציעות להסיע אותה כשנעזוב. נודע לנו שהיא, למעשה, מטייבה, פלסטינאית ישראלית, הנושאת תעודת זהות כחולה, כמונו, ושהיא חוזרת מביקור אצל הוריה בטול כרם. לא ידוע מה אמרו לה החיילים במחסום כשהגיעה לשם. היא אינה דוברת עברית או אנגלית. הערבית הקלוקלת שלנו אינה עוזרת הרבה. מה שאנו לומדות במהרה הוא שהיא לא הייתה צריכה להגיע למחסום הזה כדי לעבור את קו התפר על מנת להגיע לישראל. היא איננה יכולה לעבור אתנו לא-ראס – המפקד שם אוסר זאת ואומר במעומעם שהיא צריכה ללכת “לצד השני”. ברור שהוא ינהג אך ורק “לפי הספר” ולא ירשה לאזרחית ישראלית כמוהו לחזור הביתה בדרך הפשוטה והקלה עם קבוצת נשות מחסוםWATCH בערב חג בישראל. אז האם והילדה נכנסות למונית במורד הגבעה ואנו מחליטות להגיע לענבתא לבדוק אם יגיעו לשם. כך אנו עושות ובינתיים אנו מתקשרות לבעלה המדבר עברית ונמצא בביתם בטייבה. הוא אומר שיבוא לקחת אותן. אולם כשאנו חוזרות לענבתא, אין סימן לאישה ולילדה בת החמש. כאשר אנו חוזרות לג’ובארה בכביש האפרטהייד, ע”י שועפט, אנו רואות רכב האמר, החונה באלכסון לרוחב הכביש עם ארבעת חייליו בצד. שם גם נמצאות האם והילדה! אנו עוצרות ובאותו זמן עוצרת מכונית מאחורינו ובה הבעל. רב-סמל ניגש אליו ומתחיל להרצות לו, תוך צעקות, על פשעו. (אנו מסיקות ממה שנאמר שבראותו את אשתו ובתו הוא ביצע פניית פרסה בכביש). רב-הסמל ממשיך בצורה מכוערת ביותר להוכיח את הישראלי תוך שהוא מספר לו יעל ילדים שנהרגו בכביש זה. הוא דורש שיסע לענבתא (אנו מניחות על מנת להסתובב), אולם בלי אשתו ובתו. הילדה הקטנה כבר מבולבלת והאם השומרת על כבודה מטפסת איתה יד ביד במעלה הגבעה התלולה לכיוון שועפט (אנו מניחות כדי להתרוקן). הבעל המודאג נוסע כאשר רכב ההאמר רודף אחריו. אנו מחכות. אחרי כמה דקות חוזרות האם ובתה עם תושב מקומי וכשהן יורדות בגבעה, עוצר טנדר. אנו חושבות שהוא עוצר כדי לקחת אותן. אולם האם ובתה נכנסות עכשיו בחיוך לרכב שלנו. אנו מתקדמות לכיוון מחסום ג’ובארה, בתקווה שהעסק ייגמר שם בטוב. אנו נקראות לעבור במסלול ריק, שם נבדקת תעודת הזהות של תושבת טייבה, אבל החייל אינו מתעניין בתעודות הזהות שלנו שגם הן כחולות. כאשר אנו עברות לתוך ישראל אנו צוהלות משמחה ומטלפנות לבעל לאמור לו שאשתו ובתו אתנו. מפגש משפחתי מאושר מתקיים בצומת ארתאח, שם אנו רואות עדר כבשים עם טלאיהם הצעירים המתנהלים לאטם לעבר ביתם, כאשר הטלאים מקפצים ליד אמותיהם. “הכבשים ירעו בבטחה”, אולם השלום וההרמוניה אליהם מתייחסת הקנטאטה של בך רחוקים מאתנו, כאשר אנו משרכות את דרכנו הביתה בכבישים שהם ריקים עתה, בחלקנו כדי לחגוג את היום האחרון של חג יציאת היהודים ממצרים.