ענבתא, א-ראס, יום חמישי 17 באוגוסט 2006, אחה”צמשקיפות: יהודית ל., נורית ו-ל (מדווחת)תמצית: עומס של כלי רכב בענבתא, מעוכב כפות במשך שעות בשמש בא-ראס. חשד סביר שהוכה.ענבתא16:20 עומס גדול של כלי רכב משני הצדדים, אך בתוך זמן לא רב הוא מתפוגג בכיוון הכניסה. טור המכוניות בכיוון היציאה נשאר גדול, אבל זמן המעבר סביר. ברור שחסר כוח אדם לייעול. המחסום הולך ונבנה למשהו קבוע עם מסלולים משני הכיוונים. מנועי יציאה: גילאי 16-35. חל איסור כניסה לישראלים. בכל זאת למכונית אחת בעלת מספר צהוב מאפשרים להיכנס, כי בתוכה יושב נכה. לנהג אחד מנוע יציאה מסבירים החיילים (שמתנהגים בהחלט בנימוס ובשקט) שהוא יכול לצאת רק דרך ג’ברה, הוא מסתובב וממתין. המפקד אומר שאם ימשיך להשתהות שם, יזמין לו משטרה. בהסכמתו אנו מגיעות אליו, מסבירות לו והוא מתניע בלית ברירה ונוסע. המפקד מראה לנו ביוזמתו את סוג האישורים בהם צריכים להצטייד בעלי רכב מסחרי מאושרים המובילים סחורות. מדי פעם יוצאות קבוצות של הולכי רגל. במקרה אחד גוררים אישה צעירה ונער אישה קשישה, חולת לב שמרגישה רע. בידיהם שני תיקים גדולים. פניהם לרופא בשכם. הנער מנוע מעבר. אנו מבקשות להביא לקרבת המחסום מונית כדי שלא תצטרך ללכת הרבה. המפקד מ. מסכים ומבקש מהנער להפקיד את תעודת הזהות שלו אצלו ולהביא מונית (אח”כ יחזור על עקבותיו), אך הנער חושש להביא את המונית עד המחסום (יש להניח שגם נהג המונית חושש ללא הוראת חייל ‘לפרוץ’ את התור). נורית מצטרפת אל הצעירה ותומכת בקשישה עד המונית. בשובה אנו מבהירות למפקד שבמקרה הומניטארי כגון זה צריך לשלוח חייל לקרוא במהירות למונית, אך הוא טוען שאינו יכול לסכן את החייל. זה נימוק, אך גם מלכוד. ומה אם האישה תתמוטט במחסום?! 16:55 אנו יוצאות לכיוון ג’בארה וא-ראסא-ראס17:10 כדי להיכנס לג’בארה היינו צריכות , מלבד להודיע על בואנו, גם ל ק ב ל מפתח. לווינו על ידי שני חיילים [אחד קצין] שפתחו עבורנו את השער ואף הביעו הבנה לפעילותנו. כך היה גם בשובנו.ליד שער הילדים – שני חיילים חובשי כיפות. הללו התנהגו בנימוס ובקורקטיות. בא-ראס קבלת הפנים עוינת של חיילים מהנחל החרדי. מעוכב מבוגר ליד הבטונדה משמאל ונער עזוק על-יד עמדת התצפית. יהודית משוחחת עימו ולוקחת את פרטיו והוא אומר שעבד ללא אישור בישראל (שב”ח) ומעוכב כבר 4 שעות במפורש בניגוד להוראות המתייחסות לשב”חים מוחזרים. לדבריו הנער האזוק נמצא כאן מהבוקר. מאחורי עמדת התצפית, חשוף באופן מסוכן לשמש , יושב בחור אזוק בידיו הקשורות לאחור וברגליו, עיניו מכוסות בבד שחור, וראשו מורכן. מפקד המחסום אינו משתף פעולה ועויין, דורש מאתנו להתרחק מעמדת הבידוק לכיוון מערב מעמדת השומר. אנו עושות כן, ומנסות בכל זאת לתקשר עימו כדי להשיג מידע.17:30 נורית מטלפנת לתמי (ותמי מטלפנת מיד אח”כ למג”ד) – המפקד ניגש, משחרר קודם אל המעוכב המבוגר ומשחרר אותו. עדיין נורית בטלפון והמפקד ניגש אל הבחור האזוק ומשחרר גם אותו באיטיות.המפקד מורה לו ללכת לכיוון ג’בארה והבחור הולך לשם באיטיות. ניכר שהוא מתקשה בהליכה.11 מכוניות ממתינות במחסום. אנחנו פונות גם כן לכיוון שער הילדים [בחזרה]. ליד שער הילדים שוב עוצרים את האזוק הנ”ל. אנחנו מגיעות לשם אחריו ורואות שמחזירים אותו שוב לא-ראס. לשאלתנו, נאמר לנו שמפקד המחסום טעה כשכיוון את האזוק [ששוחרר] לג’בארה – כי הבחור בעצם גר בטול כרם לכן הוא חוזר. כך התאפשר ליהודית ללכת אליו, [כשהוא בדרך חזרה] ולקבל ממנו פרטים. הבחור – פניו אדומות בגוון סגול – מ א ש ר שקיבל מכות בכל חלקי גופו הוא מראה בידיו איך היכוהו ברובים. אנשים במקום תמכו בעדותו. המשך טיפול בעניינו וכל פרטיו הועברו על-ידנו לתמי וממנה למג”ד. הובטחה חקירה. נודע לנו שהחיילים הכחישו שהיכוהו, אבל הם הודו שנעצר בשעה 14:30 (נו, ומאז השאירוהו כפות להיצלות בשמש עד בואנו ב-17:15, בלי לחשוב על תוצאות אפשריות!!!).אל שער הילדים מגיעים באותה שעה מספר בחורים ממנועים לפי גילם, תושבי הכפרים, אחרי יום עבודה, אבל מונעים מהם כניסה. ברור שלא עברו בבוקר במחסום. החייל מסביר לנו שהם ‘פושעים’, אנו מתקנות לו את ההגדרה: ‘שוהים בלתי חוקיים’. איננו יכולים לסייע להם, והם יוצאים לכיוון ג’בארה. 17:50 אנו עוזבות את המקום.