ענבתא-בית איבא, יום ה’, 9.12.04, בוקר משקיפות: דגנית א’, יעל ב’, עפרה כ’, יודית א’ (מדווחת)אורחת: פטרה ענתבא 8:30 – כמאה מוניות תקועות משני עברי המחסום. הנהגים התלוננו על שאין פרנסה, הכול חסום, סתום,על ההוצאות חסרות כל פרופורציה עבור אישורים ורישיונות, על דוחו”ת חניה ספק חוקיים, שהסכום שהמשטרה גובה מפלסטינים הוא פי 2-3 מאשר בארץ. וכשאין הכנסות הם לא משלמים בזמן, החוב מכפיל ומשלש את עצמו, ואין מה להביא הביתה לילדים.בית איבא 9:00 – שיירה ארוכה של משאיות לכיוון שכם. לדבריהם הם ממתינית שעתיים. חצי שעה מאוחר יותר כמעט ולא היה זכר לתור.ביציאה משכם לא היו כלי רכב בהגיענו. מאוחר יותר נוצר מעט עומס, שהשתחרר אחרי כעשרים דקות.התנועה במחסום ערה. המסלולים ריקים. כולם עוברים, גם צעירים בגילאים 15-35. ההנחיה: כולם עוברים, לא בודקים תעודות, רק של מי שנראה חשוד (איך נראה חשוד?)הרובה תלוי על כתף המפקד כמו תיק צד, וכמו שוטר תנועה הוא מסמן לפלסטינים לעבור. הפלסטינים מגיעים לעמדת הבידוק עם הניירות ביד וחשש בעיניים. מתקשים להאמין. גם אנחנו. כך בכניסה, ביציאה ובמחסום המזרחי. ארבעה מעוכבים במתקן. אחד המעוכבים, חבול ושרוט בכל חלקי גופו, סיפר שהוכה בידי שוטר מג”ב ביציאה משכם. הבחור לא רצה שנתערב בעניינו. רק אז הבחנו בג’יפ מג”ב החונה מאחורי המחסום בכיוון שכם, ובחיילי מג”ב העוצרים צעירים וחשודים לבדיקה (אזור שעבורנו הוא מחוץ לתחום). לא ברור לנו מתי הם הגיעו, אך הם עזבו את המקום תוך זמן קצר מרגע שהבחנו בנוכחותם. זו כנראה מתכונת חדשה, שכן בשבוע שעבר ג’יפ + חיילי מג”ב פשטו על רחבת המוניות בחווארה, עצרו, בדקו ועיכבו אנשים שממילא היו בדרך למחסום. גם שם הם התקפלו אחרי כשעה.שניים מהמעוכבים הם נהגי מוניות שעברו את הקו. אחד, חולה סוכרת, היה זקוק למנת האינסולין שלו ועבר לשנייה, רק לקחת משהו. הנהג השני עצר קרוב למחסום כדי להוריד את האחיין, נכה על כיסא גלגלים, ירד מהרכב כדי להוציא את הכיסא. על שניהם נגזר, בהתאם להנחיות, עונש של שעתיים.10:30 – המקום היה כמעט ריק. עזבנו.