ענבתא-ג’בארה, יום א’, 27.11.05, אחה”צעליה ס’, אליקס ו’, גל ת’, סוזן ל’ (מדווחת) תמצית:אנחנו רגילים לראות את הציטוט מדברי מרטין לותר קינג: “חיינו מסתיימים ביום בו אנחנו שותקים בנושאים החשובים”, במסרים היוצאים מחברות מחסום ווטש. המשמרת של היום התאפיינה בציטוט נוסף של לוחם זכויות האדם: “אין דבר בעולם שהוא יותר מסוכן מאשר בורות כֵּנה וטפשות מצפונית” הנאמר בציטוט הראשון בודאי לא קיים בשטחים הכבושים, לעומת זאת מהנאמר בציטוט השני יש הרבה יותר מדי.ענבתא 16:20 – עומדות יותר מ-20 מכוניות בצומת כאשר לידה מתנהל כביש האפרטהייד לעינב ולג’בארה כסדרו. החשכה כבר יורדת, אין כל תאורה בחלק זה של העולם שאף פעם לא היה אמור לשאת כיבוש כזה. אנחנו צועדות כמה מטרים למקום עמידתם של ארבעה חיילים ומבחינות בקוביות הבטון שיועדו לסמן כניסה עקלקלה למחסום הזמני. קוביות אלה נערמו בערמה ענקית לצד הדרך והזכירו לנו קוביות של גן ילדים. התנהגות החיילים בהתאם. חייל אחד שואל את חברו: “אף אחד לא מדבר אתן?” (הכוונה אלינו). אנחנו צועדות בכיוון הפלשתינאים: מונית ובה שלושה נוסעים חונה לצד החיילים. הם אומרים לנו שתעודות הזהות שלהם נלקחו וששהו שם כבר מספיק זמן בכדי לחסל ארגז שלם של קלמנטינות. אין אף אחד בתוך ההאמר החוסם את הכביש הצר ואף אחד מהחיילים אינו נושא את טלפון השדה הרגיל. פתאום הופיע חייל, ניגש למונית והוציא מכיסו את תעודות הזהות שהוחרמו. החיילים צדקו, לא היה צורך לדבר אתנו, עצם נוכחותנו כנראה שינתה את המצב! טרנספורטר מלא בבני אדם נעמד על יד החיילים, כולם מתבקשים לצאת מהרכב. “רק” 20 דקות פה ועוד 15 דקות בבית איבא. טרנספורטר מתקרב מרמאללה, כל הנוסעים גברים לבד מסטודנטית אחת המבקשת להגיע לאוניברסיטה הערבית-אמריקאית בג’נין, היא מספרת לנו שהנסיעה ארכה כשעה עד לרגע זה. היות ומספר מוניות נוסעות לג’נין אנחנו מבינות שהדרך הרגילה (כביש 60) העוברת ליד שבי שומרון, סגורה (אחרי ההתנתקות החיים קשים יותר לפלשתינאים). אין כבר כביש ישיר לג’נין. אדם מג’נין החוזר מרמאללה מספר לנו שיום זה כבר ארך 10 שעות, בעיקר בנסיעות ממקום אחד למשנהו. החיילים נראים כועסים על כי אנחנו משוחחות עם הפלשתינאים. 16:45 – אדם מתקרב לחיילים, מראה את תעודת הזהות שלו ומתחיל לטפס על ערמת העפר שלצד השדות הביצתיים. שאלנו אם הוא בדרכו הביתה לראמינה? הוא מראה לכיוון הכפר שבתיו הלבנים וצריח המסגד נראים על הגבעה מעלינו. האיש כבר נמצא במחצית הדרך כאשר חייל טורדני קורא לו לחזור. החייל טוען שאנחנו הצענו לאיש לעבור בשדות בעוד שהחיילים הורו לו ללכת לאורך הכביש. האיש, שהעברית בפיו מצוינת, אומר לחיילים שהוא הולך בדרך זו מדי יום ביומו וגם מברך את החיילים בבוקר טוב. “לא היום” אומר החייל הטורדני. גם נציג המת”ק אותו אנו מזמינים לא מצליח למצוא הסבר לדרישת החייל. הטענה היא שגם אם יש לפלשתינאי כרטיס מגנטי הוא צריך להעבירו דרך המכונה. על איזו פלנטה הוא נמצא? אנחנו באמצעו של עמק, תורים של מכוניות בשני הכיוונים, יש שקט באויר ומה ששולט הוא טיפשות תהומית. 16:55 – שקט ברקע הכפרי והפסטורלי הזה, האיש מוצא בין החיילים מי שיודע לדבר ערבית. הם נכנסים לשיחה של כמה דקות שבעקבותיה חוזר האיש לטפס על תלולית העפר בדרכו הביתה. תור המכוניות נעלם בדרך פלא, הולכי רגל עברו במהירות. אנו מסיקים כי לנוכחות של מחסום ווטש יש תפקיד בקיצור התורים הארוכים במחסום חדש זה המאויש 24 שעות ביממה.ג’בארה 17:00 – הניסיון הסוריאליסטי עם הצבא שלנו נמשך בג’בארה. במחסום הדרומי שני חיילים חדשים, אחד מהם בכובע שמוט נראה עצבני מאד, מכוון את נשקו ישר אלינו, כמו גם כלפי אנשים אחרים, ודורש מאתנו לדומם את מנוע מכוניתנו. הוא חוזר על הוראה זו מספר פעמים. אין זה מעניין אם הוא יודע מה זה מחסום ווטש או מה הוא עושה. הוא מנסה לעשות אתנו עסקה: אם נחנה את המכונית במקום החניה שמעל למחסום, נוכל לגשת ולעמוד במחסום עצמו. אנו מחליטות להישאר במכונית ליד המחסום, לצפות ממנה על הנעשה ולהמשיך בקיום שיחות טלפון נחוצות. המחצית השנייה של המשמרת הולכת לעבר המחסום הצפוני. בצד הזה של ג’בארה תור המכוניות בכיוון טול כרם הוא אינסופי. החיילים לא יכולים לבדוק את המכוניות כי אין להם פנסים. חסרים להם האביזרים המתוחכמים האלה שקיימים בענבתא. היות והחיילים לא מסוגלים למלא את תפקידם, על הפלשתינאים לחכות עוד ועוד. במחסום הדרומי אנחנו עדיין ישובות במכונית והרובה מכוון אלינו כאשר אינו מכוון כלפי הפלשתינאים העוברים. אנחנו מתחילות את סדרת שיחות הטלפון האמורות להסדיר את זכויותינו. אנחנו מצלצלות אל מפקד החטיבה. לאישה העונה אנחנו מנסות להסביר את בקשתנו, להחנות את המכונית מעבר לשער המתכת, מקום בו אנו תמיד חונות. מתברר שכלל אינה יודעת היכן נמצא המחסום. היא מבטיחה לברר את מעמדנו! אנחנו חוזרות ומצלצלות אחרי מספר דקות ונאמר לנו שאמנם מותר לנו להיכנס לג’בארה אך לא להחנות את הרכב. אולי נלך ברגל? בינתיים צועק לעברנו החייל בעל הנשק השלוף: “לכו אחורה, אל תתקרבו, אל תעמדו שם, אתן מתנהגות כמו מחסום ווטש!”