ענבתא-ג’ובארה-שער הילדים, יום א’, 4.9.05 , משמרת צהריםמשקיפות: אליכס ו’, לי ד’, סוזן ל’ (מדווחת)אורחים: פ’, ט’, ה’סיכוםהכיבוש חי וקיים בגדה המערבית, ולפעמים אנחנו שואלות את עצמנו מדוע אנחנו לא “כיבוש ווטש” במקום מחסום ווטש. רק מספר מקרים בעניין מהמשמרת של היום: שני קילומטרים לפני קלקיליה, בצד הישראלי של הקו הירוק, יש על השלט הדרכים הגדול תוספת נועזת חדשה ומבריקה: “עמנואל”, שלא הייתה בשבוע שעבר. השער/חסימה הצהוב(ה) ליד קלקיליה כמעט סגור(ה), בקושי משאיר(ה) מקום לרכב להידחס מסביב. הדבר הבא: רק שבועיים אחרי סיום ההתנתקות, סימנים של התנגדות המתנחלים מעטים ורחוקים בתוך ישראל עצמה, לא בשטחים הכבושים. שלטי דרכים, שאכן מפנים רק להתנחלויות יהודיות ולא לכפרים פלסטיניים, אך עד עתה גם בערבית וגם בעברית, מראים עכשיו סרטים כתומים שנדבקו על הערבית – בכל מקום שאליו הגענו. ענבתא חזרה בכוח מלא כמחסום לא מאויש, ובג’ובארה היינו עדות להצגה סטריאוטיפית של “הישראלי המכוער” במיטבו.ענבתא16:45 – 17:00 – חזרנו לימים הרעים של פעם, כאשר אנחנו מתעלמות מהשלט האדום שאומר לנו היכן אנחנו נמצאות ולאן אנחנו לא יכולות ללכת וממשיכות לנסוע. מגדל תצפית צבאי, בינתיים עוד ריק, הוזז לפני יותר משנה מהצומת עם כביש האפרטהייד ונמצא עכשיו ליד הכביש שמוביל למחסום שקם מחדש, עכשיו גרסה מלוכלכת, קטנה יותר ואפורה של החסימה הצהובה שהוסרה עם כל כך הרבה רעש, כולל מכובדים ישראלים ופלסטינים, באביב.סלילים של גדר תיל, עדיין מההתנתקות (?) מפרידים אותנו מהשדות הפסטורליים של העמק, שמקושטים היום באנפות לבנות נוצצות אשר מתרברבות על גבם של עיזים חסרי צבע שרועים בעצלנות.בחסימה המוניות הצהובות הרגילות, העגלה שדוחפת אספקה לבתי הספר מתחת לרשת, זבל מפוזר על שבילי הכביש ותמונת הראי של אותו דבר בצד השני. המקומיים אומרים לנו שלמרות שהחסימה אינה מאוישת, יש חסימה מאוישת נוספת בעוד מאתיים מטרים על הכביש לטול-כרם. כרגיל, אנחנו נדהמות מהסטואיות של הפלסטינים.ג’ובארה17:10 – חלונות המתכת של מגרש המעוכבים היום, לפעם הראשונה, כולם פתוחים. בפנים צעיר, ידיו מאחורי גבו. אנחנו קולטות מהר שאזקו אותו. אנחנו גם קולטות שהאזיקים הדוקים וכואבים לו. המתנדב המבוגר הרגיל אומר לנו שהצעיר, שאולי כן אולי לא יש לו הפרעה נפשית, ניסה לעבור עם תעודה מזויפת, אך הוא לא יכול לדבר איתנו, רק המפקד. אנטר, ב’ . לטובת האורחים שלנו (מחו”ל), הוא מציע מהר לעבור לאנגלית ומסביר שתעודה מזויפת היא עברה פלילית, שהאסיר אזוק, הדוק, משום שינסה אולי לברוח (שימו לב, אין שום דבר מסביב לקרסולי הצעיר) ושאם זה כואב לו, שיהיה, אך שהוא, ב’, אילו רק היה יכול, היה קושר אותו עם חבל חשמלי ונותן לו מכות חשמל.טלפונים אחדים למספרים שונים (המוקד להגנת הפרט, המוקד ההומניטרי של הצבא וכו’) לא הביאו לשום דבר ומשרד דובר צה”ל המקומי של שומרון אפילו אינו יודע היכן נמצא מחסום ג’ובארה (נכון, איפשהו ראו שם אחר עבור המחסום הזה, אך לא על אף מפה ידועה). קראו למשטרה, לפי ב’, אך “איזו תחנת משטרה, נתניה או באיזה מקום אחר, אין לי מושג” (וברור שלא איכפת לו). האם זה היה לפני שעה או לפני שעתיים גם לא מעניין אותו. כאשר אנחנו עוזבות את ג’ובארה שעה וחצי מאוחר יותר, קבוצה אחרת של חיילים אומרת לנו שהמשטרה אכן לקחה מישהו אזוק, אך בשלב זה היה מישהו אחר – גם אזוק. ללא ספק הודות לערנות המפקד.18:10 – בצד המחסום לכיוון טול כרם יש שוב תנועה של מכוניות ושל הולכי רגל, ואפילו אחדים מילדי המחסום מסתובבים שוב. האם ג’ובארה חזר למה שהיה? בשלב זה, אנחנו עוד לא יודעות את התשובה לכך.שני החיילים כאן קצת יותר פתוחים לשיחה מנומסת וקצת יותר מקלים בהתנהגותם לגבי הפלסטינים. תפקיד משעמם, זה מה שהם אומרים לאורחים. הם אף פעם לא מוצאים פלסטינים בעיתיים, בוודאי אף פעם לא מוצאים חומר נפץ ולכן מחכים שיעבירו אותם לאזור שכם, שבו יש יותר “מבצעים” והם בטוחים ששם ימצאו חומר נפץ.בדיוק ברגע זה מגיע ב’ בריצה, אומר לאחד החיילים לבוא איתו, הם מזנקים לגבעה מלאת האבק, ב’ רץ והמגזין נופל מהנשק שלו: עוד תעודת זהות מזויפת – הגבר ההוא במכונית. הוא מצליח להימלט (אך לא לפני שאנחנו עדות לשיחות טלפון מיואשות של ברוך)!18:10 – בחזרה בצד הדרומי של המחסום. משפחה בדואית – אב, אם וכנראה סבתא, כמה קרובות משפחה נוספות, המון ילדים והכבודה הנעה שלהן – חוזרים בכל פעם לטול כרם (הבית שלהם) מחתונה בבאר שבע ותוקפו של האישור ליום אחד פג. ב’, אשר רואה בדיוק היכן הם גרים, צועק עליהם וממשיך לטעון (כמו החייל המתנדב) שבוודאי בארצות אחרות, אם אנשים לא שומעים לחוק, מענישים אותם. לכן, צריך להעניש את המשפחה הזאת, היא תצטרך לחכות עד … בודקים אותם בקפדנות ונוזפים בהם, כל זה למרות שאחת הנשים המבוגרות תזדקק עוד מעט לאינסולין. מחסום ווטש מקבל עכשיו שיעור, מאת ב’, על הידע שלו על סכרת, אינסולין וכו’. הסצנה החולה מגיעה בכל זאת לקצה כאשר חייל בא מהצד השני של המחסום עם תעודות הזהות, אשר ללא ספק בסדר, ומרשים למשפחה לעשות את דרכה המייגעת הביתה.ב’ המפקד נהנה כנראה לדבר על הפילוסופיה שלו, שהדרך היחידה לטפל בפלסטינים היא הדרך שלו, שהוא יודע היטב ש”מובטח לו מקום בגיהינום, ושהשמיים לא באים בחשבון.” אכן!שער 753: שער הילדים18:15 – כל מה שראינו בשבוע שעבר ודיווחנו עליו כ”לידה של מחסום” אינו עוד. שני כיסאות אבודים עומדים מתחת חתיכת מקלט הבדיל הקטנה שבה עמדו בשבוע שעבר חיילים. גושי הבטון הממשיים שלידם אנשים יעמדו בתורים עתידיים עדיין נמצאים וכך גם הכביש הצבאי שמסומן היטב. אך השער, והשערים אחריו, סגורים, והשלט הצהוב מראה שוב, בשלוש שפות, את שעות הפתיחה. אין נפש חיה, אף חייל, אף מכונית, אף פלסטיני שמנסה לעבור. האם הכללים השתנו – שוב? כנראה. שני כפריים עוברים ואומרים שהשער לא מתפקד עוד כמו בשבוע שעבר. רחוק מאוד, אנחנו רואות תנועה שמתפתלת בדרכה מהגבעות למטה למנהרה מתחת לכביש האפרטהייד. הכיבוש (חסר השכל) חי וקיים!