ענבתא-ג’ובארה, יום ד’, אחה”צ, 20.7.05משקיפות: דבורה ל’, רעיה י’, חנה, הגר ל’סיכום:נציג המת”ק בבית-איבא אמר לנו שהיתה אחה”צ התראה לגבי ישראלים פלשתינאים. מידע זה אושר גם ע”י קצין במחסום ג’ובארה. (באותו בוקר הופיעה ידיעה ב”הארץ” על דיווח שמסר ראש השב”כ לועדת הפנים של הכנסת כי ” … 11% מהמעורבים בפיגועים נכנסו לישראל במסגרת איחוד משפחות.” )ענבתא15:30 ופעם נוספת 17:15 – כמה חיילים מאיישים את המחסום. הם מוסרים לנו כי אין יציאה מאיזור טול כרם החוצה (למעט בעלי ת.ז. כחולות), אך כניסה אפשרית (גם למכוניות). אנו ראינו רק כמה הולכי רגל שנכנסו. לא ראינו את המוניות הממתינות מהצד השני למרות שלטענת החיילים מותר למוניות להגיע עד למחסום (מענין מדוע!!!).כשעברנו שוב ב-17:15 ראינו מונית עם משפחה (בעל אישה וילדה) הממתינים להכנס לאיזור טול כרם . נהג המונית ניסה לדבר עם החיילים שיאפשרו לו להכניס את הנוסעים לכפר המרוחק 3 ק”מ מהמחסום ולחזור, אך הם סרבו עד רגע עזיבתנו. למשפחה היו הרבה מזוודות. סיפרנו לבעל כי הם יכולים לנסות להכנס ממחסום ג’ובארה, שם מותרת כניסה. עזבנו לפני שראינו מה החליט נהג המונית.ג’ובארה15:40 – 17:00 – במחסום שתי עמדות בדיקה להולכי רגל המרוחקות אחת מהשניה (יציאה מטול כרם, כניסה מישראל ויציאה מג’ובארה) ושתי עמדות בדיקת כלי רכב (יציאה מטול כרם, כניסה לישראל). החיילים אינם דוברי ערבית, מתנהלים באיטיות מרושלת. לא נראה כי מפקד המחסום פוקח עין על כל עמדות הבדיקה. נראה כי כל עמדה מתפקדת לעצמה ללא קשר למה שקורה בעמדות האחרות. ביקורי קציני הגדוד מכניסים “רעש” בעבודת המחסום. לחיילים הבודקים נדרשות דקות כדי לקרוא ת.ז. ואישורי מעבר (נראה כי חלקם בכלל לא יודעים מה לחפש שם).פירוט: אנו מגיעות ומנסות להחנות את הרכב מאחורי השער של ג’ובארה. קצין רודף אחרינו בצעקות “מה אתן עושות? לאן אתן נוסעות?” לא עוזר ההסבר שלנו שתמיד אנו חונות כך, ת.ז. נלקחות ונבדקות במשך כמה דקות בתשומת לב למרות שעל המכונית מתנוסס דגל מחסוםווטש ואנו עונדות תגים הנראים לעין. לבסוף ניגש נציג המת”ק אל חבורת הקצינים (המג”ד וחבר עוזריו) ומסביר להם כי זה הנוהל, ואז אנו מורשות להכנס בשער. העניינים נרגעים לאחר שחבורת הפיקוד עוזבת.תור כניסת מכוניות לתוך ישראל איטי מאוד. החיילים מתנהלים בעצלות ובאיטיות וגם בודקים יותר לעומק. אין מעוכבים בזמן שהייתנו שם. בשלב מסויים ניגש אלינו מפקד המחסום ושואל אם יש בעיות, אנחנו אומרות כי הכל מתנהל מאוד באיטיות, תשובתו: ” זה בגלל חומרת הבדיקות”. דעתנו – בגלל פיקוד גרוע מצידו.קשה לנו לדעת מה אורך תור היציאה מטול כרם (אנו רואות רק את 6 המכוניות הקרובות למחסום), כי רוב המכוניות נמצאות מאחורי עיקול הדרך המאוד מאוד משובשת, אך גם הוא מתנהל באיטיות רשלנית: החיילים אינם דוברי ערבית, גם כאשר העומד מולם אינו מבין עברית. מתעכבים על דברים לא רלבנטיים (“שמע, זה נורא מסריח מה שיש לך כאן מאחור” ובמשך לפחות 5 דקות מנהל החייל ויכוח-שיחה עם הנהג מה עליו לעשות עם השקיות שבתא המטען ומתי הוא יזרוק אותן לזבל), או לחבורת צעירים במיניבוס עמוס בכלי נגינה: ” איזה מוזיקה אתם מנגנים?” (כלי הנגינה לא נבדקים לעומת זאת). הוא לא נראה מוטרד כהוא זה מהתור המזדחל מאחור, וגם אין מפקד שפוקח עליו עין.תור הכניסה מתנהל ללא בדיקה, וכל הזמן עוברות מכוניות. הכניסה היא בדרך כורכר מלאה מהמורות ובורות גדולים המתאימים לעבירות של רכב 4X4, דבר המקשה, עד כדי סכנת התהפכות, על אוטובוסים, וסכנת פגיעה בגחון של מכוניות פרטיות. לטענת החיילים במחסום – כל מכונית יכולה לצאת מטול כרם בתנאי שלנהג ולנוסעים יש ת.ז. והם אינם נוסעים לתוך ישראל. רק למכוניות המובילות סחורות דרוש אישור. המכוניות נבדקות בצורה שטחית ביותר, הולכי הרגל היוצאים והנכנסים לטול כרם לעומת זאת נבדקים ביסודיות (זה לא המקום לחפש הגיון). כאשר אנו תוהות לפשר ההבדל בעומק הבדיקה בין נוסעי מכוניות להולכי רגל, התשובה “זה מידע סודי”).שלושה ישראלים חרשים החיים עם אביהם בטול כרם מורשים להכנס רק לאחר שהקצין במחסום אומר כי יש להם אישור מיוחד.אישה כבת 40 מטייבה נשואה לתושב טול כרם ונוהגת בקיץ בזמן חופשת הילדים,לשהות שם, עזבה בבוקר את טול כרם כדי ללכת לבדיקה רפואית, אינה מורשית להכנס בחזרה. החייל מורה לה לנסות מחר בבוקר שוב. הקצין שר עונה לכל שאלותינו, אומר לנו שזה בוודאי גורם לאי נוחות אך אינו רואה בזה מקרה הומניטרי.