ענבתא-ג’ובארה, יום א’, 24.7.05, אחה”צמשקיפות: אליכס ו’, מעין ג’, סוזן ל’ (מדווחת)בפקודות מטכ”ל צריך להיות משהו על כללי העסקת האויב תחת כיבוש. בתוכם נמצאים בוודאי מעשי הטיפשות שנחשבים יעילים ביותר כדי לשלוט על עם נכבש ולדכא אותו. הם פחות גלויים לעין ומשום כך רואים אותם פחות מאשר פגיעות ישירות בזכויות אדם. הם פחות נתונים לביקורת על ידי פעילים ארורים כמו נשות מחסום ווטש. היום הייתה לנו מנה מלאה של מעשי טיפשות. הרגשנו אותם כנתעבים כמו ההתנהגויות הכי אכזריות והכי משפילות שלהן היינו עדות.ענבתא17:00 – שלושה חיילים בשמירה, מוניות מחכות מחוץ למחסום, לא רואים נפש אחר או רכב. החיילים עומדים על כך שהם לא יכולים ולא רוצים לדבר איתנו. הוראות של מי? “שלי”, אומר זה שכנראה ממונה על השלמת הסגר לטול כרם. כדבר הבא הוא אומר לנו שבמקרה שנרצה לשאול שאלות, נצטרך לדבר עם ראש היחידה. אנחנו אומרות לו שאחדות מחברותנו כבר עושות זאת, אך בשטח, אנחנו רוצות לדבר עם החיילים שנמצאים שם. מבטים ריקים מקבלים את פנינו.נהגי המוניות מספרים סיפור מר. החסימה בענבתא: כמובן, היא פועלת שוב. היא סגורה. כל מי שיכול לצאת מטול כרם צריך ללכת משם ברגל, הליכה של חצי שעה בחום קיץ שרבי, למחסום כאן בכניסה לעמק. במילים אחרות, המצב יותר גרוע, בהרבה, מקודם. המכוניות המעטות שמתקרבות לחיילים מוחזרות.בתוך טול כרם, נהגי המוניות מספרים לנו, דבר שאנחנו שומעות מאוחר יותר גם בג’ובארה, המצב נורא. אך אנחנו בשום מקום קרוב לעיר, בשום מקום קרוב לחסימה הצהובה אשר, פעם נוספת, הוצבה כדי להקשות עוד יותר על חיי התושבים המקומיים.ג’ובארה17:20 – מקומיים מודאגים שואלים אותנו שוב האם אין איש שאפשר לדבר איתו, איש שאפשר להתלונן אצלו על המצב הבלתי אפשרי, על הסגר שהוטל עתה כבר עשרה ימים. התורים מטול כרם ארוכים, הבדיקה, כרגיל, אינה יעילה, החיילים, מוטרדים, חמים וחסרי תקווה. הם צועקים “תחזור, תתקרב”, משהו חסר באמצע. הפלסטינים מבולבלים, הפלסטינים הישראלים (אלה עם תעודות זהות כחולות) לוקחים את התנהגות החיילים בדרך שלהם, אפילו קצת מתבדחים איתם, עולים עליהם כאשר הם עוברים בזהירות על ערימות הקניות (“כל כך זול שם”, הם אומרים לנו).18:15 – לחצי שעה נופל שקט פתאומי על המחסום הענקי: מכוניות מכביש האפרטהייד, מכוניות מכיוון טייבה נעצרות. שום דבר לא זז במחסום. הייתה “התרעה”. לחיילים אין מושג היכן. אומרים לנו שדבר לא יכול לזוז לתוך המחסום או החוצה, ושאנחנו עשויות להיות תקועות זמן רב (הרכב שלנו חונה ליד ביתו של אבו חאתם).ג’יפ עם דגל ישראלי גדול במיוחד מופיע, רב-סרן להוט יתר על המידה יוצא, שם כובע צבאי על הכיפה שלו, הורה לנו “אל תעמדו כאן, תעמדו שם, אתן מפריעות לי (הוא מנסה להעמיד אותנו מאחורי גדר תיל, מה שאנחנו מסרבות בנחישות לעשות). “אתן מסכנות את חיי החיילים איפה שאתן עומדות” (אך אנחנו, אזרחיות ישראליות רגילות, לא נחשבות)! וכן הלאה. הוא ממשיך באותה דרך עם הפלסטינים שממתינים, ממתינים לבדיקה, נובח פקודות, הולך הלוך וחזור, מוטרד מכל דבר וכל אדם, לבסוף אפילו צועק על נהג אגד (מרוחק מדי כדי לשמוע מה קורה). הבדיקות איטיות למחריד, חוסר היעילות זועק לשמיים. חיילים נוספים מופיעים מאחורי הרב-סרן, אך נראה שהם עושים מעט מלבד להסתובב. כאשר אנחנו שואלות, מדוע לא ניתן להציב יותר חיילים כדי לבדוק אנשים ומכוניות שעכשיו צריכות להסתובב, כל זה באיטיות בלתי נסבלת, אומרים לנו, “אנחנו לא יכולים כולנו לעשות זאת”. בהחלט! אך מתי “הם” ילמדו סופסוף?19:10 – כאשר אנחנו עוזבות את ג’ובארה עם לב כבד עוד יותר מהרגיל, אדם מקומי מקונן כלפינו, “אלה לא חיים”. באמת, הוא צודק, אך יכול להיות שזו כוונת הכיבוש לא משנה מה.