סיכום:

"הגדה המערבית תחת שליטה" כותב שאול אריאלי מוועדת שלום ובטחון בעיתון 'הארץ' היום. הוא בוודאי התכוון למציאות אחרת ממה שאנחנו ראינו היום. השטחים הכבושים נמצאים תחת הזרוע הצבאית של צה"ל, המתנחלים עושים ככל העולה על רוחם, מחסומים נבנים, מפורקים ונבנים מחדש, כבישי אפרטהייד ממשיכים לתפקד. כביש וגשר אפרטהייד המחברים בין שבי שומרון וקדומים עומדים להבנות, בלי קשר לתוואי הנוף העדין או בעלי הקרקע החוקיים.

הגדה המערבית בהחלט "תחת שליטה".

11:55 שער 1393: חאבלה

משאית ובה עצי תאנה צעירים מלבלבים נכנסת דרך הכניסה המרוחקת של השער החקלאי. טרקטורים  ומשאיות מלאות חול עוברים בכוון ההפוך.

פועל באחת החממות עובר את השער עם אופניים, מאחורי המושב שלו מקובעים שתילים. הוא עובר דרך השער כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. אנחנו מופתעות כל פעם מחדש מהעובדה שאנחנו מכירות את העוברים ושבים מביקורינו השבועיים, בעוד החיילים לא מכירים אף אחד. כמוכן, יחידות עוברות ממחסום למחסום, אבל הן גם מוצבות לזמן מסוים בכל מחסום. במחסום הזה יש מעט תנועה. האם החיילים פשוט לא רואים את ה"אחר"? האם הם פשוט לא מעוניינים לזהות אנשים? כמו בכל פעם, גם עכשיו מסמכים ותעודות נבדקים ביסודיות. החיילים עושים את המוטל עליהם. לא יותר, לא פחות.

12:55 קלקיליה

כל ארבעת החיילים עומדים בעמדת הבדיקה הקרובה. המחסום שקט ואין בו תנועה. מיד שאנחנו מגיעות מתעורר ויכוח על המקום בו מותר לנו לעמוד: רק מאחורי השלט האדום, מטרים רבים אחורה. חילוקי הדעות הם לא רק איתנו, גם בין החיילים עצמם הדעות חלוקות בנושא. דוגמא מצוינת לשיטת הפעולה שהצבא הישראלי לאט לאט מתפרסם בזכותו.

חייל אחד, ו', אמר לנו שהוא המפקד, אבל מסתבר שהמפקד הוא חייל אחר בדרגת סג"מ שנשאר במרחק מאיתנו. חמישה חיילים נוספים מגיעים בהאמר, כנראה נקראו למחסום בגללנו. בנתיים, בזמן הויכוח איתנו, תור המכוניות המגיעות מקלקיליה מתארך. כל תשעת החיילים עסוקים בנשות מחסום ווטש, שמתעקשות שאי אפשר לראות מה קורה במחסום אם עומדים מאחורי השלט האדום.

סג"מ א', שהגיע עם קבוצת החיילים החדשה, נראה לוקח פיקוד על המצב וקורא לארבעת החיילים המקוריים כדי להרגיע אותם שלא צריך להתקשר למשטרה. עם זאת הוא אומר שאף אחד לא אמור לעמוד במחסום ו"להציק" לחיילים, ושאנחנו לא יכולות להיות היכן שאנחנו עומדות.

אנחנו עוזבות, כיוון שלאורך כל הדיון הזה החיילים עומדים מסביב ללא מעש, נמנעים מלעשות את התפקיד המוטל עליהם. תור המכוניות הפלשתיניות, שעכשיו מונה כבר יותר מעשרים,  ממתין בסבלנות בעוד אנחנו פונות לחזור למכונית שלנו. אנחנו עוזבות בגלל הפלשתינים הממתינים לעבור, לא בגלל הוראות החיילים.

אנו פוגשות תנועה רבה מעבר לנביל אליאס, הרבה מהמכוניות עושות דרכן בדרכים אחוריות לכפר עזון (הכניסה הראשית לכפר עדיין חסומה בסוללות עפר). בנוסף לסוללות, יש עכשיו גם קילומטרים של גדר תייל חדשה נוצצת בשמש, מגדרת אזורי קרקעות נוספים ממזרח וממערב לעזון.

13:40 ענבטא

אין תורים, גם אין משאיות עבודה כבדות של הצבא. רק טרקטור אחד נראה בצד של טולכרם. אין רעש ואף אחד לא מחכה. אנחנו מוצאות אזורים משוטחים חדשים משני צדי המחסום.

למרות שהרבה מהמכוניות העוברות לא נבדקות כלל, מכונית ישראלית-פלשתינית (לוחות רישוי צהובות) נעצרת ובה אבא וילדים. אחד הילדים יושב במושב הקדמי עם חגורת בטיחות והחייל צועק על האבא "אסור לילד לשבת במושב הקדמי" (זה חייל שמתנכל לאב, לא שוטר).  המכונית נעצרה במחסום ושלושה חיילים, אחת מהם חיילת עם מחברת שחורה עבה, ניגשים לדבר עם האב הנהג. נראה שהחיילת מתבדחת עם הנהג, והוא ממשיך בדרכו.

בנתיים נאמר לנו לעזוב את המחסום ו"להפסיק להציק לחיילים". מפקד המחסום, א', אמר שיקרא למשטרה הצבאית (זה איום חדש לנו), והוא רוצה לראות מה אנחנו כותבות. בסופו של דבר הוא רוצה להיות בטוח ששמו לא מופיע בדו"ח.

14:05 קבוצה של ארבעה אוטובוסים בהם נשים וילדים חולפת על פנינו, חלקם צוהלים ומנופפים בידיהם. זהו אחד מרגעי העידוד היחידים ביום שמש נפלא אך מעיק בשטחים.