עזה נטחנת עד דק במרחק עשרות ק"מ ספורים, אבל בגדה שגרת המחסומים פועלת כסידרה.

מחסום ג'בארה

12:50

כמעט וריק, אין תנועת מכוניות.

מחסום ענבתא

13:10

אין תור של מכוניות. הבידוק מהיר. נותנים לרכבים עם רישוי ישראלי עם האישורים המתאימים להיכנס ולצאת בלי בעיות. מי שאין לו אישור, עובר לרכב עם לוחית פלסטינית לפני המחסום וממשיך. כך רואים משפחות שלמות עושות "גב אל גב" בזעיר ענפין: שני הרכבים חונים אחד ליד השני, ובזריזות מעבירים חפצים, מזוודות, ילדים ותינוקות מרכב אחד למשנהו לפני שממשיכים בדרכם.

מחסום קלקיליה

15:15

תור ארוך של כחמישים רכבים בכניסה לעיר. זו הכניסה היחידה לתוך עיר שמונה סביב 45,000 איש. "קלקיליה היא כמו בקבוק, וזה הפקק שלה" אומר לנו אחד מנהגי המוניות במגרש החניה שליד המחסום. הבדיקה של הרכבים "רנדומאלית" – כל רכב שלישי נבדק. הבדיקה עצמה נעשית באיטיות, פותחים בגאז', בודקים נירות, מציצים בפנים.

בכניסה יש שלט מאיר עיניים: "אזרח יקר! מכח צו של מפקד צה"ל באזור, הכניסה לשטח כפר זה אסורה לישראלים." ואנחנו תהינו איך עיר שהיא בערך בגודל של נהריה הופכת לכפר בלשון הכיבוש. כנראה שמישהו הבין את הטעות והמילה "כפר" נמחקה ביד גסה מהשלט בעברית ובערבית. באנגלית היא עוד נמצאת שם (ראו תמונה).

במחסום חיילי מילואים, הם מרחיקים אותנו מהמחסום, כל התקרבות שלנו מייד עוצרת את בדיקת הרכבים. "בגללכן יש תור" החיילים מסבירים לנו את הפקק שהיה שם עוד לפני שהגענו למחסום.

במגרש החניה שוב "גב אל גב" אבל הפעם של סחורות. מלגזה מעבירה חבילות ממשאית אחת לאחרת. תוצרת של מפעל ישראלי. המשאית עם הלוחית הישראלית לא יכולה להיכנס לתוך קלקיליה ולכן תחולתה מועברת בזריזות למשאית עם לוחית פלסטינית.