ענבתא, יום ה’, 16.2.06, אחה”צמשקיפות: הגר ל’, נורית ו’ (מדווחת)ענבתא 18:30 – המחסום חשוך לחלוטין. לצה”ל אין, פשוט אין תקציב לפנסים ראויים לחיילים שהם שולחים למחסומים. זה עצוב ונלעג. לא קשה לתאר מה אפשר לעשות בחסות העלטה הגמורה. במקום גשם, בוץ, בלגן ולא, ממש לא בדיקות ביטחוניות. בבואנו שרר במחסום תוהו ובוהו. לא העבירו אנשים ומכוניות, וכולם צעקו על כולם. התקשרנו למת”ק טול כרם לברר למה אסור לעבור ולמי בכל זאת מותר. הסתבר שיש סגר על טול כרם.ראשית, שחררו כמה נהגי גרר ישראליים בעלי ת.ז. ישראלית שנתקעו שם. שנית, החלו לאפשר מעבר הולכי רגל מענבתא לכל מקום ומעבר כלי רכב רק לשופה, אך לא לשום מקום אחר.19:15 חילופי משמרות של החיילים. הקצין החדש הודיע שיש סגר וצווה בצעקות עצבניות על כל בעלי המכוניות להסתובב לאחור. הגר התקשרה שוב למת”ק ובררה אם יש להם יציאה מג’בארה, נאמר שכן, אך זה לא ודאי. אחד מבעלי הרכב הסביר שאינו יכול לחזור לטול כרם, והוא מפחד להישאר במקום. הקצין המשיך לצעוק עליו ובחילופי הדברים אף פלט “לך תזדיין”. בתוך החושך והמהומה אף התרחשה תאונה קטנה.ניסינו להרגיע ולסייע במספר מקרים הומניטאריים, אבל התוצאה הייתה די מייאשת. גרועה מכל הייתה ההשפלה של אנשים שבבת אחת יורד עליהם סגר במקום כזה בקור ובעלטה, אין להם לאן לחזור ואינם יכולים לצאת הביתה. גם חוסר הישע של החיילים המעטים המוצבים שם, שנאלצים לפעול ללא אמצעי תאורה וללא הנחיות ברורות היה מזעזע. לקראת 20:00 נוצר סדר כלשהו, והמפקד הקפיד עכשיו להודיע לכל הנכנסים שלא ברור מתי יוכלו לצאת.20:10 – לפני שעזבנו הסתבר להגר שלכמה אנשים הוחרמו תעודות הזהות ע”י המשטרה הכחולה לפני המחסום (קרוב לדיר א-שראף) הם לא יכלו לצאת, אף לא ברגל בלי התעודות. בדרך הביתה ניסינו להתקשר למשטרה ולברר. הבטיחו לחזור אלינו, אבל בהתאם לניסיון ולציפיות הם לא חזרו אלינו.