נסענו לעיירה תורמוס עיא לבית החולים הארצי לעיניים כדי לקבוע תור למרים. מרים היתה עיוורת ובזכות זריקות בעיניים שהיא מקבלת זה כ 3.5 שנים היא רואה. בדרך ראינו כיצד כל הכניסות לכפרים חסומות בסלעים ענקיים ובערימות עפר גבוהות. לדוגמה – הכניסה הראשית לעיסאוויה בתמונה. גם כל הכניסות הצדדיות, שבילים צרים, חסומים באופן דומה.

נהג מונית מקומי אמר לנו שהדרך מתורמוס עיא למע’ייר חסומה אף היא ואילו הכביש הראשי (דרך שילה, שבות רחל וכו’) שחיבר את היישובים הפלסטינים לאורך כביש 60 עם אלה שלאורך כביש אלון – סגור בפניהם לתנועה כבר שנים רבות עם שער חשמלי ושומר חמוש.

העונש שהוטל על הפלסטינים בשטחים בגדה בעקבות טבח ה-7.10 הוא מרושע ונוגד את החוק הבינלאומי. ישראל כובשת את הגדה ועל כן מחובתה לדאוג לצורכי תושביה, אבל בפועל מאז 7.10 היא מרעיבה אותם, שוללת מהם את האפשרות להתפרנס ומונעת מהם אפילו את האפשרות למסוק זיתים בחלקות הפרטיות שלהם. חמישה חודשים הגדה כולה מושבתת ורעבה. לא היא ולא אנשיה ביצעו את הפשע הנורא של השביעי באוקטובר, אבל הסבל הנורא שנכפה עליהם מעיד על מדיניות ממשלתית עקרונית ומטרתה לפגוע בפלסטינים.

נסענו בדרך האפרטהייד שעוברת דרך שילה לכביש אלון. עשרות התנחלויות ומאחזים מרצפים את האזור, האחד נושק לשני. וכולם יפים ובנויים לתפארה וכמובן מחוברים לכבישים, לחשמל ולמים. השתלטות מוחלטת על האזור.

הגענו לפסאיל. שבועיים קודם נתקלנו בתושביה המפונים של מליחאת (באזור חמרה) החיים בעוני מחפיר והם חסרי כל. בקיץ ביקרתי בביתם שבמליחאת, בית אבן יפה, מסויד לבן שבגינתו גדלים ירקות ופרחים. הם סיפרו לנו כיצד המתנחלים משה שרביט וקוקו ממררים את חייהם בגיבוי הצבא, באים לביתם ומאיימים עליהם, דורסים את צאנם ותוקפים אותם פיזית. בחסות המלחמה הגיעו פושעי ההתנחלויות הללו ותקפו אותם באלימות עד שתושבים ברחו מבתיהם והגיעו לפסאיל ללא רכוש. הבאנו להם בגדים, נעליים הרבה מגבות ושמיכות. שבר לנו את הלב לראות את העליבות שהם חיים בה עכשיו, כי גם פסאיל סובלת מאוד מתוקפנות המתנחלים (ממאחז מלאכי השלום בראש ההר מעל הכפר). לפני כשנה וחצי הם הקימו חווה במחצית העלייה לראש ההר ומשם הם השתלטו על המעיינות, על הצנרת המביאה מים לכפר הפלסטיני ועל כל השטח העצום של גב ההר, ששימש את 30 משפחות הרועים שמאכלסים את פסאיל. כיום הם רועים בין בתי הכפר וליד כביש 90. אזורי המרעה הקודמים שלהם מלאים עשב וריקים מאדם ומעדריו. השבוע ראינו כיצד המתנחלים גידרו את האזור ואת השבילים המובילים אליו וכיצד בנו עוד צריף המשקיף ושולט על הכפר. את המעיינות כבר סגרו בפניהם מזמן והם מקבלים מים רק כל 4 ימים.

לאחר מכן נסענו לחמרה, למשפחתו של מחמוד העצור כבר חודש וחצי, כי שיתף בפייסבוק פוסט של אימאם המקונן על הרג ילדי עזה ועל הריסתה של עזה. אשתו עובדת מאוד קשה בקטיף עגבניות, קישואים ותותים, במכירת הפרי, במרעה ובטיפול בצאן, וכן בטיפול במשפחה – 3 ילדים קטנים, זוג הורים קשישים ושתי אחיות עם תסמונת דאון. השופט אמר שעליו לשקול את הערר על מעצרו של מחמוד ולבסוף דחה את הערר בגלל “מסוכנותו” של מחמוד.

הסבא זובעה, 2שתי האחיות של מחמוד, והילדות הקטנות היו במרעה, וכשחזרו כולן בשיירה היה מקסים לראות את הבנות עם הכבשים עם עטינים כבדים והסבא בסוף.