קלנדיה, א-ראם, שועפט, יום א’, 12.9.04, בוקר מחסומאיות: אורה א, חנה א (מדווחת)מלכה א (אורחת) 7:00 שועפאט: תור המכוניות ארוכה אך מתקדמת מהר. איש מג”ב פונה אלינו. הוא ג’מל, מפקד הגיזרה. הוא פתוח ומנומס ומצהיר שהסגר מתחיל היום. בצד שמאל של הדרך כשיוצאים מהמחנה מוצב מעין כלוב פתוח למעבר הולכי רגל שבקצהו הקרוב למחסום יש קרוסלה. הוא מוצב כמעין מחשבה מאוחרת וקל לעבור אותו מכל הצדדים. למרות זאת, היום יש שם מג”בניק שבודק את התעודות, לא כמו בשבוע שעבר. במחסום עצמו, שוב מול עמדת השוטרים, יש כלוב אמיתי, קונטיינר בזה, סגור לחלוטין עם דלת נעולה. ג’מל מאשר את השערתנו שזה מיועד לבידוק נשים. שלא נדע. יש חמישה מעוכבים. אנחנו ממשיכים לא-ראם.7:30 הסגר מורגש. גם אין ילדים. מישהו מסביר לנו שהילדים לא לומדים ביום ששי וביום ראשון. אבל בשבוע שעבר היו ילדים ביום ראשון! (מישהו יודע את הסיפור האמיתי?) הולכי הרגל המעטים והמכוניות עוברות מהר. שוטר כחול בודק את הולכי הרגל. הדרך לקלנדיה: דרך זו הפכה לסיוט. ישר מתוך סרט מלחמה. מה שנשאר מהכביש מתדרדר מיום ליום. אנחנו עוברות שלולית ענקית. כנראה נפגע צינור מים מבניית החומה. החומה – בלי גרפיטי שלא כמו החומה באבו-דיס – עומדת מאיימת וגבוהה כסמל השררה והכח של הכובש. וזה הרי ירושלים! אנשים כאן משלמים ארנונה (עבור החומה שלהם?) 8:00 קלנדיה: הרבה תנועת רכב מסביב למעגל התנועה. הולכי הרגל במחסום עוברים כסדרם. אנו פוגשים בגבר מערב ירושלמי, שמחכה לאישתו עם הילדים החוזרת מביקור אצל אחותה בקלנדיה. אנחנו עוברות את המחסום בקרוסלה ומחכות לה. רואים אותה ועוברות אתה בתור לנשים. נשים נותנות לה זכות קדימה (התינוק שלה בן חודש בלבד!) היא לא זקוקה לעזרתנו.9:00 חזרנו לשועפאט. יש כעשרים מעוכבים, חלקם עוד ראינו בבוקר. מצלצלות לבנצי סאו שמבטיח לעזור. הוא מאד מנומס. כמובן, הגברים מחפשים עבודה ונתפסו. מקרה אחד במיוחד איום: גבר לא צעיר, עטיה סלימן שמו, גר עם אשתו הירושלמית מעבר למחסום. החנות שלו בתוך המחנה. הוא נתפס בפתח ביתו ועכשיו הוא מעוכב. מה פשעו? יש לו אישור ממשרד הפנים לאיחוד משפחות. כנראה כבר מזמן. שוב מתקשרות לסאו, אך הפעם הוא לא עונה. אנחנו מחכות 45 דקות ורובם משתחררים כולל עטיה.9:30 יש לנו תקרית לא נעימה עם שוטר מג”ב. הוא וחברו הסתירו את התגים שלהם ולא מוכנים לתת לנו את שמם. השוטר בודק מכונית ואחר פונה אלינו. המכונית עוברת ונוגעת בו בזרוע עם המראה. שום דבר לא קרה. המכונית נעצרת ויש חילופי מילים לא אלימים. אז השוטר פונה אלינו ואומר: ראיתם? הוא ניסה לדרוס אותי. הוא רצה להרוג אותי! הייתי יכול להכניס לו כדור לראש! אנחנו לא יודעות אם הוא מתלוצץ ומנסה לעשות לנו פרובוקציה אך בכל מקרה, אנחנו נגררות לויכוח אתו וזה לא היה נעים. הוא וחברו המשיכו לסרב לתת את שמם וזה צריך היה לבדוק.