קלנדיה, יום א’ 2.10.11, אחה”צ
שריף כבר לא הולך לבית הספר
משחלף חודש ספטמבר ועמו פג החשש מפני "צונאמי מדיני", כשתסריטים מזרי אימה ונבואות זעם אודות רבבות בני אדם מכל רחבי הגדה שיצעדו לעבר מחסום קלנדיה התבדו, שב המקום לשגרה המשמימה, האפרורית והמייאשת.
את החסימות על הדרך המובילה מרמאללה ואליה הסיט הצבא לצדי הכביש והתנועה שבה להיות חופשית (אם פקקים שאורכם מאות מטרים משמעותם "תנועה חופשית"). גם בלון הצילום הלבן שריחף כל החודש ממעל נעלם. כנראה אוכסן באי-שם.
שוב האשפה בצדי הדרך נערמת, שוב מזנבים ילדים רוכלים אחרי העוברים, האוויר שב להיות רווי באבק וגזי פליטת מכוניות בלא הריח הצורב המתקתק של רימוני הגז.
אוזלת היד, המחסור והצער הם הדיירים הקבועים במחסום, במחנה הפליטים ובקרני-הרחובות, הם נסוכים על פני האנשים והילדים ודבקים גם בנו.
מחסום קלנדיה הוא כאבן שואבת למיואשי הגדה כולה. מכאן, ממקום זה אליו מזדמנים בעל כרחם אלפי בני אדם ביום, מקווים הם, הדלים מכל, למצוא מעט פרנסה, כמה שקלים ביום, או כדבריהם:"להביא לחם הביתה". ביתם של רבים מהם אינו כאן בקלנדיה, אלא בערים ובכפרים רחוקים מכדי לשוב אליו מדי ערב. הם שוכרים חדר דל או מיטה בבית זרים, במחנה הפליטים או בעיירה הסמוכה אר-רם.
זר למקום הוא גם אביו של הילד שריף שבקול רך ועצוב סיפר:
"הוצאתי את שריף מבית הספר… אני צריך עוד מישהו שיעזור לי בפרנסה, בבית יש עשרה… הילדה הגדולה שלי באוניברסיטה, את יודעת, היא אכלה אותה השנה כי לא היה לה קומפיוטר. היום, אפילו בכתות של יותר קטנים כבר צריך קומפיוטר. אבל מאיפה אני אקנה? אולי ינשאללה, בשנה הבאה אחזיר את שריף ללימודים…. אבל זה תמיד, כל שנה, יותר קשה ויותר פחות כסף. והכול כל כך יקר… אולי גם אצלכם בישראל יש אנשים מסכנים, אבל אצלנו, הפלסטינים, הכול יותר קשה… מהבוקר ועד עכשיו עשינו ביחד (הוא ובנו שריף) רק עשרים שקל. אפשר לחיות ככה?…"
שריף בן חמש עשרה, קו של עצב משוך על פניו. מבטו רציני ונבון. כשהוא מחייך רק תווי הפנים מחייכים. חיוך בלי עיניים.
שריף יודע, גם האב יודע, וגם לנו ברור ששריף לא יחזור ללימודים. שהוצאת ילד מבית הספר היא פעולת אל חזור, שהביטוי:"אינשאללה" הוא לכיסוי המציאות, למסיכה, שזה נאמר ממקום של תרבות והרגל, ממשאלת לב שאולי הבלתי אפשרי יגבר על הידוע והמציאותי. כי עתידו של שריף ידוע כעתידם של נערים אחרים רבים כל כך, כי הוא במסלול האין ברירה, שבמהלך שנות התבגרותו ילמד על גופו ונפשו את חוקי השרידות הקשים ואת המחירים שהם גובים, עד שרתמות עול פרנסת המשפחה תכלאנה ותשעבדנה את גופו ונפשו.
כאב וצער היו בקולו של האב. איש טוב הוא, אב טוב ודואג לילדיו. בעבר עבד בישראל, עובד קשה ומפרנס בכבוד את משפחתו. מאז שהוקמו המחסומים נחסמה דרכו לפרנסה והמדרון נעשה חלקלק יותר ויותר עד להתרסקות, עד שנאלץ להוציא את בנו מבית הספר, מעשה שחורץ את גורל עתידו של שריף.
חדש על החומה:
1. :"KHAIBAR/SPACE" – זכר לקרב שניהל מוחמד בראשית ימי האיסלם נגד שבטים יהודיים מנוה המדבר חיי'בר שבחצי האי ערב. הקרב שהסתיים בניצחונו של מוחמד מהווה מקור השראה ללוחמים מוסלמים.
2.: "FARTS"האם הכותב רמז שהחומה היא נפיחה?
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJul-21-2026קלנדיה. שיחה בצל החומה
-
