בפעם הראשונה בשבועות האחרונים בימי שלישי, היו תורים ארוכים שהשתרעו עד מגרש החניה כשהגענו למחסום בשעה 05:45. כל חמש תחנות הבדיקה היו פתוחות. אחרי השעה 6 צלצלנו לקו ההומניטרי כי קהל כבר הצטבר גם שם. ב- 06:10 חייל מת"ק הגיע לטפל בשער ההומניטרי. חייל חביב שלא ראינו אותו זמן רב, וברכנו אותו בבוקר טוב ובקשנו שיפתח את השער. שני צעירים מארגון "זכיות אדם כחול-לבן" (כנראה בעקבות החלפת הברכות ביננו לבין החייל) הציגו את עצמם לפניו והתחילו לשוחח אתו, די ארוכות לטעמינו, על חשבון, כמובן, האנשים שחיכו לעבור את השער.

התלבטנו אם להעיר לצעירים האלה — שהגיעו, דרך אגב, עם צלמת עיתונות מ"מקור ראשון" ו"מעריב" (ומוכרחים להצדיע לאדון יועז הנדל על כשרונותיו ביחסי ציבור ואיך שהוא מצליח למשוך המון תשומת לב לארגון שקיים סך הכל כמה חודשים ושיש בו קומץ אנשים) – על הצורך במודעות גבוהה יותר להשלכות מעשיהם (ראה, למשל, הסיפור בכתבה ב"גלובס" על הפלשתיני המסכן שמתקשה לפסוע ונשלח ללכת במסלול כפול ומשולש דרך השער ההומניטרי, כי הצעירים האלה עמדו על זכותו להשתמש בשער זה, בזמן שכולם נכנסו חופשית במסלול המעבר דמוי-המכלאה הקצר בהרבה). החלטנו שלא תפקידנו (ולא נתיימר) להיות המחנכות או המדריכות של הצעירים האלה ושיצטרכו ללמוד מטעויותיהם, בדיוק כמונו. חבל רק שהפלשתינאים משלמים את מחיר הטעויות האלה .

השער ההומניטרי נפתח אחרי 06:15 שוב ב- 06:25 כדי להעביר מספר רב של אנשים, ואחר כך כל פעם שקומץ אנשים הצטברו לידו. גם הקרוסלות התחילו להיפתח לעתים יותר תכופות אחרי ששוטר הגיע למקום והנחה את החייל ב"אקווריום" על פתיחתן. התורים כבר לא הצטברו ולא השתרעו מעבר לשלושת "המכלאות" כאשר עזבנו בשעה 07:15.

לפני שבע פתאום שמנו לב נמצאו בכניסה ל"מכלאה" השמאלית תרמיל גב ושתי שקיות גדולות. הערנו על כך בקול רם, ושני הצעירים מ"כחול-לבן" אמרו החפצים האלה כבר עומדים שם די הרבה זמן – תווך קצר, חייבים לומר, מאתנו, "האקווריום," חייל המת"ק והשוטר ורחוק מאד מהמקום שבדרך כלל משאירים דברים (כמו שקיות אוכל) שלא רוצים לקחת דרך ה"מכלאות." ניגשתי למקום ושאלתי את האנשים העומדים בתור אם ידוע להם למי שייכים החפצים האלה. הם סברו שאנשים השאירו אותם שם, הלכו לסוף התור, ויאספו אותם כאשר יתקדמו ויגיעו למקום. הערתי שלא נהוג להשאיר חפצים "יתומים" כאלה, וכששאלו אותי (בכל הרצינות) למה אני מתכוונת, אמרתי שיש אנשים במחסום שעלולים להיות רגישים לסכנת פיצוץ – והשתמשתי במילה "בום" עם תנועת ידים מתאימה. החברה התפרצו בצחוק עלי, ברוח טובה. הסברתי שהתפוצצות תרמיל גב עזוב זה בדיוק מה שקרה לפני שבוע בבוסטון. "איפה?" שאלו. "בבוסטון, בארצות הברית," אמרתי. "אבל לא בקלנדיה, נכון?" שאלו. וכהודאתי שלא, שוב צחקו עלי. בסוף התור מצאתי את בעלי החפצים, והשיחה חזרה על עצמה, אם ה "בום" והצחוק והכל. הם בטח חשבו שכל הישראלים פרנואידים מלידה, כאשר אני חשבתי שעל אף שגם הם וגם אנחנו ראינו לא מאט רוע בחיינו, לא עלה על דעתם שמישהו (ערבי או יהודי, כי היו דברים מעולם) היה שם פצצה במחסום כדי לפגוע בהם ובנו יחד.  בקיצור, התנגשות תרבותית במחסום קלנדיה ללא נפגעים.

בדקות האחרונות לפני שעזבנו, הייתה לנו שיחה גם עם השוטר התורן. הנושא המתמיד: למה המצב במחסום משתנה מקצה לקצה מיום ליום (תופעת "יום אסל, יום בסל"). הסברנו לו שהפלשטינאים מדווחים באופן עקבי שמקור התורים ארוכים בבוקר, מצב שהחיילים והשוטרים קוראים לו "פיק" – (peak) נעוץ בקצב הבדיקה בחמש התחנות. השוטר השיב שכייוון שהכל ממוחשב, פיקוד המחסום יודע לספר שבשעות ה"פיק" לוקח בממוצע 12.5 דקות לעבור את המחסום, שמתוכם הבדיקה עצמה לוקחת 3.5 דקות, ובאותן שעות עוברים בממוצע 2,500 איש. מה שלא היה ברור הוא מאיפה מתחיל המסע של 12.5 הדקות. הניסיון וההגיון קובעים שהוא מתחיל אחרי שעוברים את הקרוסלה הראשונה (בקצה "המכלאה") ולא בתחילת התור העומד לא פעם במגרש החניה. זה גם לא סוד שרוב העצבנות מתגלה בתורים האלה לפני שעוברים אל הקרוסלה הראשונה.

 אף על פי כן, שמחנו להסכים עם השוטר שניכר שיפור בקלנדיה בחודשים האחרונים ובעיקר בגלל הנוכחות של שוטר תורן בזמן ה"פיק". ראינו אותם שוטרים בפעולה לרוב כאנשים מבוגרים ומנוסים יותר שחשוב להם להפגין מקצוענות ושלא נרתעים מלקחת יוזמה ואחראיות כדי לנהל את תנאי המעבר במחסום. זה בהחלט שינוי מבורך, אפילו אם לא מורגש כל בוקר והוא לא תמיד מפצה על קצב בדיקה איטית  בתחנות.