קלנדיה, יום ג’ 27.3.12, בוקר
קלנדיה – 05:00 בבוקר קר, עמוס ועצוב.
מחר בבוקר שוב נשכים ונצא לקלנדיה, לבדוק אם מישהו קורא את הדיווחים הנואשים שלנו מן החודשים האחרונים, אם למישהו בכלל איכפת.
כל דיווח נפתח בקריאה נואשת – הפעילו את מלוא פוטנציאל הבידוק בשעה 04:30 בבוקר, כדי שבשעה 07:00 לא יראה המחסום כסיוט.
אתם, אנשי כוחות הביטחון, מופקדים על הבידוק במחסום, אך בראש וראשונה אתם נותני שירות. עליכם מוטלת החובה להעביר את כל מי שיש בידיו האישורים הנדרשים, ברמת בידוק אחראית שתיתן ביטחון לישראלים – אך בו זמנית עליכם לזכור כי מי שמגיע למחסום אינו עושה כן להנאתו. האנשים ממהרים לעבודה, לבדיקות רפואיות, ללימודים – ואתם, אנשי כוחות הביטחון חובה מוסרית מוטלת עליכם להעבירם במבוך הבידוק בזמן הקצר ביותר שאפשר, לקצר את מסכת הייסורים היומית המוטלת עליהם בהיותם נתונים תחת כיבוש.
ביום שלישי שעבר הקדמנו להגיע למחסום כבר בשעה 05:00 כדי לבדוק אם השערתנו בדבר איטיות המעבר בשעות המוקדמות נכונה.
גילינו שרק 60% מעמדות הבידוק פועלות, וגם בהן, קצב הבידוק קטן ב 50% מקצב המעבר בשעה יותר מאוחרת.
ביום שלישי שעבר היה המצב כל כך בלתי נסבל שגם אם רצו האנשים להעביר את הזקנים והחולים לראש התור ההומניטארי, לא יכלו לעשות זאת משום שמאות נזקקים עמדו דחוסים במשך זמן ארוך, שעה ויותר, בתור ההומניטארי. לפרט לא היה שום סיכוי.
באותו בוקר שום דבר לא הסתדר. הקרוסלות נתקעו, הבידוק התנהל לאיטו והתורים התארכו. הסככה הייתה מוצפת באנשים נשים וטף שלא היה בכוחם לשמור על התור, כיוון שהיו חלשים או מבוגרים או חולים.
ואז ברגע מסוים, בשעה 07:05, לאחר שבמשך כחצי שעה לא הועברו בכלל פועלים ורק השער ההומניטארי נפתח ונסגר חליפות, קרה הדבר.
המוני הפועלים שגדשו את הרחבה נשענו על שער צדדי שאולי לא היה נעול ואולי נשבר מנעולו מחמת כוח המשקל של מסת אנשים כה גדולה המצטופפת אליו. למעלה ממאה אנשים זרמו פנימה והציפו את עמדות הבידוק.
עכשיו איבדו אנשי כוחות הביטחון את השליטה על המתרחש. הם שלחו צוותים לתקן את השער שנפרץ ואז סגרו את המעבר במחסום על כ-500 האנשים שהיו בשלבים שונים של מעבר ובידוק. חלקם הגדול כבר שהו בתחום המחסום כשעתיים וחצי והסוף נראה מרוחק מאי פעם.
כ 50 אנשים שעברו דרך השער ההומניטארי וכבר חיכו במעבר בידוק מספר 5, הוחזרו לאחור. חלקם חיכו למעלה משעה וחצי בתור ההומניטארי. עוד כ 20 גברים צעירים יותר הובלו לאחור, כנראה נחשדו שהם בין הפורצים וכנראה הוצאו מהמחסום.
במשך 50 דקות המחסום כלל לא תיפקד! הקרוסלות לא הסתובבו, פועלים מיואשים פנו לחזור הביתה, מוותרים על יום עבודה. חולים שתש כוחם ויתרו אף הם וחזרו לסבול בשקט בביתם. השריקות והצעקות החרישו את האוויר. המחסום פשוט לא עבד.
לפתע נמצא פתרון מאולתר להפחתת סבלם של הזקנים, התלמידים והנשים. מספר אנשי ביטחון והתחילו להעביר עשרות מהנשים, הילדים והחולים דרך השביל האחורי של המת"ק אל היציאה מהמחסום, בלי בידוק.
הלחץ הוקל בערך בשעה 09:00, לאחר 4 שעות איומות במחסום העמוס לעייפה, לאחר שמאות אנשים ויתרו על יום בחיים וחזרו הביתה מאוכזבים, לאחר שגם מי שהצליח לעבור זה לקח לו 2-3 שעות, לאחר שכל הצדדים היו מותשים.
וכל הלחץ והמהומה היו נמנעים אילו רק היו האחראים מפעילים את המחסום במלוא התפוקה כבר בשעה 04:30 בבוקר. אם היו דואגים, בשעות הפחות עמוסות, לזמן טכנאים שידאגו שהקרוסלות לא תתקענה בכל פעם מחדש. אילו, אילו, אילו…
ומחשבה עוברת במוחי. נניח שהמצב היה הפוך, שמאות ואלפי ישראלים היו נתקעים בבוקר, בכל בוקר, במחסום בדרכם לשגרת יומם. אני לא מוכנה אפילו להעלות על הכתב את מה שהיה כנראה מתרחש אז.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanOct-11-2026קלנדיה. מקבצת נדבות
-
