קלנדיה, יום ו’ 25.3.11, בוקר
חיילת עם רובה גדול הראתה לנו איך מטפלים באנשים כמונו
הגענוב- 9:30 למחסום קלנדיה. חנינו במגרש החניה. הטרמינל שומם למדי. מעט עוברים. גברים שישבו בכניסה הסבירו לנו שהשבוע לא ניתנו רישיונות (של יום שישי) לעלות להתפלל על ההר. רק מעט בעלי אישורים עוברים בקרוסלות. זקנים ונשים עם ילדים קטנים עולים על הסעות לפני מעבר המכוניות ועוברים במחסום המכוניות.
כמה תורים של מכוניות ממתינים ארוכות לבידוק. אנחנו מצטרפות. על המכונית מתנוססים דגלימ חסום watch. חיילת מג"ב חמושה קולטת אותנו ממרחק מה, עוד לפני שהתקרבנו לעמדה, והיא מתגייסת להעניק לנו טיפול שמגיע לנשים כמונו. אנחנו זוכות לקבל את הטרטור שמקבלים מי שמוגדר מראש כאויב. למזלנו אנחנו עדיין יכולות להרשות לעצמנו להביע את דעתנו על התנהגותה וגם להניח כי בסופו של דבר, נוכל להמשיך בדרכינו. אבל ההרגשה רעה. אנחנו מוקפות בחיילים נוספים שאף אחד מהם לא מנסה למתן את התנהגותה, ויותר מכך, מפקד המחסום המזדהה בשם שמוליק אף מעניק להגיבוי מלא.
המפגש מתחיל בדרישה לא רק לבדוק את תעודות הזהות, אלא לפתוח את מכסה המנוע, את הבאגאז', בהמשך להרים את כל שטיחי המכונית, לפתוח את כל התאים. הכל בטון דיבור מצווה וגס, תוך איזכור חוזר של הפיגוע בירושלים. אנחנו אמורות להבין כי לנו יש חלק בכך ויותר מזה, עצם קיומינו במחסום קלנדיה מהווה עדות לחוסר נאמנות ולשיתוף פעולה עם האויב. ניתן להניח כי החיילת (ששמה לא נמסר לנו) איננה חוששת שהחבאנו מטען בכיסים הקטנים של תיקי היד לנו הרי שניתן לה הכוח והגיבוי לדרוש מאיתנו לרוקן אותם ואת כל השקיותש במכונית. הוי, נשים חסרות אונים שכמונו… לא הצלחנו לפתוח את מכסה המנוע… אך החיילית לא התרשלה בתפקידה. היא הודיעה חד משמעית שעד שמכסה המנוע לא יורם, אנחנו שם. לשם כך ולשם בדיקה חוזרת, הופנינו למפרץ תנועה. שוב נבדק הבאגאז' – הפעם כל חפץ הוצא ונבדק. היא מאיימת בשיא הרצינות שאם בפעם הבאה היא תמצא את תא המטען כל כך לא מסודר היא לא תאפשר להעביר את המכונית. כל המהלך לווה בפקודות לצאת מהמכונית ולהיכנס מהמכונית, לא לענות לה, לא לדבר איתה "ומי את בכלל", באיום במעצר ובגיוס של חבלנים אם לא נפנה את כל החפצים מתא המטען (הלא מסודר, כאמור).מפקד המחסום, בוטה ונחוש, הופיע מדי פעם והודיע שהוא נותן לחיילת שלו גיבוי מלא. כי כאמור עם אנשים כמונו, שככה מתנהגים… שאם לא מתאים לנו אז שנלך לגור בצד השני, שהוא הסניגור שלה. הוא מאיים בלהאשים אותנו בפגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו….מסביב כמה לובשי מדים מזנים שונים. כולם מסכימים איתו ואיתה. חלק בשתיקה וחלק בזריקת משפטי תמיכה. אנחנו מקבלות את הטיפול שמגיע לתומכות במי שהניח את מטעןהחבלה. אנחנו האויב. לסיום החיילת זרקה את תעודות הזהות שלנו לתוך המכונית.
האירוע היה מטלטל בגלל הקלות שבה חיילת כועסת, בגיבוי מפקדהּ, כל כך בקלות התנהגה איתנו בגסות, באלימות והרשתה לעצמה לטרטר אותנו למען הטרטור, כעונש, כי היא פשוט יכולה. היא רק עשתה לנו"בדיקה יסודית", שום דבר לא גלש מעבר לכללים.להיפך, לו רצתה היא גם יכלה לדרוש מאיתנו להרים את הבגדים… לעכב אותנו לכמה שעות (4 כמהשזכור לי)… להזמין משטרה כי לא דיברנו יפה…. ההרגשההיתה שהכל אפשרי.
אבל אנחנו לא פלסטיניות (הם כבר יודעים שאין להם מה לדרוש מחיילת שתדבר איתם בנימוס, שתגיד "בבקשה סעו אחורה" וכמובן עוד כמה ימים אחרי פיגוע). אנחנו חזרנו הביתה, אנחנו עדיין בעלות זכויות על האדמה הזאת. עדיין.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanApr-12-2026קלנדיה. עבדאללה ליד דוכן הפירות שלו
-