קלנדיה, יום ו’ 27.7.12, בוקר
הם דוהרים, כמו עדר. הולכים מהר, חלקם אפילו רצים.
הם רצים למבנה של מכלאות, כמו הרפת שביקרתי בה לפני זמן מה, רק בלי התבן (אבל עם הריח).
שם, הם אוחזים בסורגים, מקשיבים לצווחות ברמקול, גבב של מילים לא ברורות של קול לא ממש אנושי, שאי אפשר לראות את פניו. מחכים,
וכמעט כולם – חוזרים על עקבותיהם.ואני מסתכלת, וחונקת את הדמעות. הן נחנקות איפשהו באמצע הגרון.
אני מבינה, לראשונה, מהו כיבוש.
כיבוש, הוא שאנשים כלכך שמחים שנתנו להם לעבור מחסום אחד, אפילו שהם יודעים שבמחסום השני לא יתנו להם לעבור.
מחסום קלנדיה, ביקור ראשון שלי, יחד עם ויוי, רוני ותמר, ממחסום ווטש.
יום שישי השני של הרמאדאן. יש היתרים מיוחדים, ואיסורים משונים.
למשל, זכאים לחצות את המחסום (על מנת להגיע להר הבית בחג המשמעותי ביותר שלהמוסלמים) רק מי שמעל גיל 40, או נשים, או עם ילדים עד גיל 12 (בהצגת תעודת לידה מקורית, שלרב כבר בלויה). כניסה לכלי רכב סגורה, במקום זאת יש מעבר נפרד לנשים.
אני בצד של החיילים, מסתכלת עליהם ועל אחת במיוחד, שנראית לי לחוצה וכעוסה. היא נובחת בתוקפנות על פלסטיני אחד, היא עוצרת עוד אחד ושולחת אותו חזרה. מאחורי המחסום. הכל נעשה בשנאה, בנחרצות, בניכור אלים. אני תוהה ביני לבין עצמי, כי על מנת שאני אדבר לאדם זר שלא פגע בי במאומה בצורה כזו, אצטרך להיות כעוסה ופגועה מאוד. מעניין על מה היא כועסת. אני חושבת כי אני הייתי כועסת, על כך ששמו אותי בסביבה צבאית כלכך אלימה, אישה יחידה בין גברים בלי כמעט לגיטימציה לבטא צדדים רכים, חמלה, רגש. בלי שום יכולת למרוד, להתנגד, להגיד "מה אתם עושים?! מה אנחנו עושים?! אני לא מוכנה להיות חלק מזה. אני לא מוכנה להגביל חופש תנועה של בני אדם שלא פשעו, שלא פגעו, שלא רוצים דבר מלבד לחיות בכבוד".
מג"בניקית יקרה, ליבי איתך וליבי כועס עלייך, בז לך, מתנכר לך ומרחם עלייך. כן, גם וגם. אפשר גם להיות חיילת בין גברים וגם להיות רגישה ואנושית. זה בדיוק מה שחסר שם, בקלנדיה (קלנדיה כמטפורה לכיבוש בכללותו). רגש, דיאלוג, רכות, גמישות. ובמקביל, התנגדות והתקוממות כדי להנחיל את היסודות האלו לשיח ולהתנהגות של החיילים והחיילות שם. להציב מראה, שתשקף את הכיעור והביזיון שביחס הכיבושי.
ועוד מאורע קפקאי: בחור עיוור,
שניסה לחצות את המחסום במסלול קרוב יותר, ליד מסלול הנשים. המסלול פתוח, אני עוברת בו חופשי הלוך ושוב, והחיילים מסרבים להעבירו. הוא נאלץ לעשות את כל הסיבוב למסלול הגברים. החיילים מסרבים ללוותו לשם, כי זה 'התפקיד שלהם, לא שלנו'. ואנו טוענות כי 'זה התפקיד שלכם'. הנה ההזדמנות להוכיח, באופן מזערי ועצוב אבל עדיין, שצה"ל יכול ומצליח להיות הומניטרי. אבל הוא מסרב. עקרונית.ולבסוף, כאקורד סיום לחווייה ההזויה שמתקיימת יום יום במחסום קלנדיה, אנו עוברות חזרה לשטח ישראל ללא בדיקה, ללא הינד עפעף.
אחרי הכל, אנחנו לא פלסטיניות ולא מהוות סכנה או איום לביטחון המדינה.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJul-21-2026קלנדיה. שיחה בצל החומה
-
