קלנדיה, יום ו’ 28.8.09, בוקר
ברוח התקופה האחרונה, בה מנפנפת ישראל ב"שינוי גישה" כלפי תושבי השטחים הנתונים לכיבושה, ומודיעה על "הקלות במחסומים" (הקלות שבאורח פלא הפכו את ערי הגדה בתוך שבועות ספורים ל"פריז של המזרח התיכון" כדברי נציגיה), פורסמה באתר דובר צהל הודעה האומרת, כי בחודש הרמאדן ינתנו הקלות נוספות "כחלק מהמדיניות לשיפור מרקם החיים של האוכלוסייה באזור". (אתר דובר צהל)
היינו היום במחסום קלנדיה, אבל את ה"הקלות" ו"השיפור" לא ראינו.
לא קלנדיה, ולא מחסום קלנדיה- מפלצת של בטון, סורגים, מצלמות, רמקולים ורשתות ברזל עוקצניות – לא משדרים קלות ולא מזכירים שום דבר חוץ מסיוט ממושטר ומאורגן (בטח שלא את פריז..).
שוטרים וחיילים מאחורי גדרות ונשק, עומדים מול נשים וגברים שפושטים יד מבקשת, מראים תעודה, מנסים להציג מסמך, מתחננים שינתן להם להמשיך את הדרך אליה יצאו לפני שעות ולהגיע לתפילת הרמאדן באל-אקצה, ולא נענים. "מַמְנוּעַ" (מנוע מלעבור) ו"לוַּרָא" (לך לאחור) הן עדיין המילים שנשמעות יותר מכל מילה אחרת במחסום.
המושג של "חופש הפולחן" שוב זכה להגדרה מחודשת בישראל – הגדרה על פי גיל.
אתרי החדשות שדיווחו על יום השישי הראשון של הרמאדן, ציינו את את קורת הרוח הסיפוק שביטאה משטרת ישראל ומערכת הביטחון, מהאופן בו עבר יום השישי הזה והדגישו כי "משטרת ירושלים בסיוע של משטרת ישראל נערכה בכוחות גדולים כדי לאפשר את הפולחן הדתי." (Ynet) השאלה מדוע מוגבלת הכניסה על פי גיל, מדוע דווקא הגילאים האלה, ואיך אפשר בכלל לדבר על חופש פולחן דתי, ובעת ובעונה אחת למנוע אותו מלפחות מחצית מהאוכלוסייה, לא נשאלה על ידי התקשורת (ולמיטב ידיעתי גם לא על ידי נציגי הציבור או אזרחי ישראל).
העיקר שהיה סדר, כי סדר חייב להיות, ואכן, היה:
משני קצוותיו של המגרש הגדול שלפני מחסום קלנדיה הוצבו ברזלים ועמדות וחיילים ושוטרים שיצרו שני תורים נפרדים: תור אחד לנשים ותור אחד לגברים. עשרות רבות של שוטרים וחיילים חמושים התפזרו בכל פינה של הרחבה והמחסום כדי לשמור על הסדר.
ניידות משמר הגבול נסעו הלוך ושוב בין מגרשי החנייה והאנשים המתגודדים, כשהם עוצרים מדי פעם איש זה או אחר, בודקים תעודות, מזיזים ממקום אחד למקום אחר.
אלה מהפלסטינים שזכו לעבור בתורי הקצוות המשיכו אל תוך המבנה של מחסום קלנדיה, שם עמדו שוב וחיכו בתור מסודר כדי להיכנס אל שרוול הסורגים הצר, שממנו יגיעו לנקודת הבדיקה האחרונה. שם יבדקו שוב, הפעם באמצעים אלקטרוניים, ואם יעמדו גם בבדיקה זו יזכו להמשיך בדרכם אל מקום התפילה.
שתי בטונדות בשולי מגרש החנייה הוסבו ל"מעבר הומניטרי", ושלט באנגלית (צילום משמאל) ובערבית נתלה עליהם (אנגלית באותיות גדולות יותר–מן הסתם למען לא תפספס התקשורת הזרה את ההומניזם הנגלה לעיניה).
כאמור, סדר היה: הרמקולים פעלו, השוטרים והחיילים מנעו, לא התרכך שום לב, לא היתה חריגה מהנוהלים – מי שלא עמד בתנאים לא עבר.
גבר בן 49 וחצי, אמר לי בעיניים רושפות, שהוא לא ילך מכאן עד שלא יתנו לו להיכנס, שהוא לא יוותר! שהוא חיכה לזה. שהוא דיבר עם הקצין הזה מה DCO ואמר לו שהוא חייב להיכנס, והוא לא הולך! אבל הוא לא נכנס. בסביבות שתים עשרה, כשעברתי שם שוב, אמר לי מישהו שהוא ויתר ועזב.
בשתיים עשרה וחצי גם אנחנו התחלנו להתקפל. מסתבר, שבימי השישי של חודש הרמאדן, מחסום קלנדיה נסגר למעבר לכיוון ירושלים בשעה שתיים ועשרה וחצי. לא ידעתי את זה מראש, ולא הבנתי איך מסבירה המערכת את ההחלטה דווקא ברמאדן, לסגור את המעבר בצהרי היום. לא הצלחתי לקבל שם תשובה, אז כשחזרתי הביתה חיפשתי באינטנט, בהודעות דובר צהל, בדיווחי התקשורת. אבל לא היתה שום התייחסות לזה. מחסום סגור זה לא חדשות – זו סתם שגרה.
בתמונות: (מימין) התור הנפרד לנשים, (משמאל) נשים אלה לא קיבלו אישור לעבור
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanApr-12-2026קלנדיה. עבדאללה ליד דוכן הפירות שלו
-