קלנדיה, "..לא גם חיים כבר אין לנו..."
על ילדה אחת שהיא עוד תינוקת, שקוראים לה אימאן, על ילדה אחת מקבוצת החולים לאחר אשפוז בבתי חולים בגדה ששבים הבית לעזה אני רוצה לספר.
אימאן בת שלוש וגרה בבית חנון שבצפון הרצועה.
היא לא הקטנה ביותר או החולה ביותר מאלו שיצאו מהמחסום מלווים בחמושים. היו קטנים ממנה והיו חולים ממנה.
אולי היו אלה הזרועות הדקות שהושיטה אלי, אולי היד הקטנה שאחזה בשלי שעשו אותה לאחת שהיא משל לרבים, למעטים שהריבון אישר להם לצאת מהרצועה לטיפול רפואי והרבים מספור שסורבו.
לאימאן כוויות קשות בחלקים העליונים של הגוף. חלק גדול מהקרקפת מצולקת ומרבית שערות ראשה הוסרו, מצולקים הפנים, מצולק גם חלק מהצוואר. חוץ מטיפולים ומשחות חשוב להקפיד לא לחשוף את האזור הפגוע לשמש ולהקפיד על סביבה סטרילית. זה גם זה חסרים במציאות שבקלנדיה ומי יודע מה יקרה אתה בהמשך, ברצועה?
תמיד כשהרכב עם החולים מתרחק ואני מנופפת ביד למי שמשקיפים מהחלונות ומשיבים לי שלום, באה שעתה של המועקה והשאלה לאן אני משלחת אותם, למה אני עוזרת להם לעלות על הרכב, למה אני סוחבת אתם את התיקים והמזוודות?
נכון שהם ממהרים הביתה, אבל אולי צריך הפוך, להשהות אותם כאן, במקום שלא יורים בהם ולא צולפים בהם, במקום שיש בו מים לא מזוהמים,
אולי רק לא לשם, רק לא לעזה.
למחרת הודיעו ברדיו שחיל האויר הישראלי הפציץ את צפון הרצועה, תחשבו עליהם, על הילדים, תחשבו על אימאן מבית חנון שבצפון הרצועה.
היה שם גם בחור לא צעיר אחד לאחר ניתוח בבי”ח שבנבלוס שפתח בשיחה ואמר שבין אלו שעולים לרכב ההסעה יש עניים ורעבים, יש כאלה שגם את מחיר הנסיעה (70 ₪ לאדם) אין ביכולתם לשלם והם נזקקים לחסדי זרים,
– “אין לנו שבעזה כלום לאבד יותר”, אמר,
– “יש לכם חיים”, ניסיתי,
– “לא גם חיים כבר אין לנו. לא צריך אמפטיה, לא צריך סולידריות, שכל הישראלים ילכו לעזאזל.”
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-