קלנדיה
מכר שאף פעם לא היה ביקש שאספר לו על השגרה בקלנדיה, ואני שכן הייתי לא סיפרתי.
על מה לספר למי שלא היה ולמי שכן?
על קיר ההנצחה שהולך ומתמלא בדיוקנאות בני מחנה הפליטים הרצוחים, הקיר שאורכו לא יכיל את כולם ושעומק אין בו כדי לקלוט את מלוא הצער והכאב?

או לספר על צוותי הרפואה שמטלטלים חולים בין אלונקות ואמבולנסים בדרך לאשפוז בנוהל שמתבצע תמיד באותה דרך ותמיד על פי אותם כללים ובצל אותם רובים?
הרי מה שמייחד את הפרט מהכלל אלו פניו של החולה ושמו וסוג מחלתו, כמו האיש מטול-כרם שהגיע כשהוא מחובר למד-דופק פן יחדל הדופק מלהלום ומיכל חמצן לצדו פן יאזל האוויר מראותיו, "הלב שלו במצב קריטי וצריך מהר-מהר להביא אותו לבי"ח מוקסד" אמר איש הצוות הרפואי, אבל המהר-מהר השתהה.
כי במקום הזה שעל השגרה שבו ביקש המכר שאספר, קיום נהלים קודם לחייו של אדם.

ואולי השגרה הם הילדים הקטנים יותר והקטנים פחות שמשחילים את גופם הצנום בין דבוקת הרכבים בפקק הנצחי שבפתח המחסום, מנגבים במטלית לחה/מזוהמת את שמשת החלון הקדמי ומושיטים לעבר הנהג יד דקה כדי שיטיל לתוכה כמה שקלים? או האחרים, חבריהם, שמתדפקים על חלונות הצד של אותם רכבים ומציעים למכירה מכל הבא ליד?
אולי השגרה הם אנשי המנהל מבית-אל ששוב, בפעם המי זוכר כמה, הרסו את דוכן הפירות של עבדאללה תמימי?
או שיחות החולין של ועם האנשים ומשפטים כמו:
– " אצלנו האנשים יותר טובים, לא כמו אלו ששרפו את המשפחה בדומא, איש שלנו מחברון לקח לבית שלו את מי שהלכו לאיבוד, שמר עליהם וגם נתן להם מים…"
–
– "מה שקרה בחברון נראה לי מוזר, לא הבנתי איך זה שהם מתנחלים ואין להם רובים

…"
אז זהו, אני אין לי תשובה, לא בגלל שאני לא רוצה לתת, בגלל שאני לא יודעת מה לתת.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-