חזרנו לקלנדיה אחרי היעדרות לרגל “חג החירות” אצלנו, שגרר את ההיפוך המושלם אצל הפלסטינים – סגר על השטחים הכבושים. אנחנו יודעות שלא פעם כאשר מוכרז סגר העובדים במפעלי התעשייה בעטרות מורשים לעבור, מן הסתם בלחץ מעסיקיהם. כך היה בפורים, למשל. איננו יודעות אם כך היה גם בימי חג הפסח. (מידע אישי ידוע לנו שקבוצת אנשי מחשבים מרמאללה, שעובדים בשת”פ עם מרכז הפיתוח של אינטל בהר חוצבים ומגיעים להשתלמויות ופגישות עבודה שם, לא הורשו לעבור במהלך חול המועד).

כפי שדווח כבר בעבר החלטנו להתחיל לבוא בשעות מאוחרות יותר, כי כעת גם הפלסטינים מגיעים מאוחר יותר מבעבר, לאור המעבר המהיר במחסום החדש. הפעם, גם מאחר שאספנו את האורחות שלנו בדרך, הגענו לקראת 6:30. נסענו מכיוון פסגת זאב ושועפאט לאורך החומה וראינו את “קניון עטרות” החדש. אחת האורחות ידעה לומר שהוא בבעלות רמי לוי. מבחוץ ראינו שלט של המשביר לצרכן. נפתח בעיתוי מושלם לקראת פסח והרמדאן.

בחוץ כבר כמו אמצע היום ושיא הלחץ. סובבנו את הכיכר שלפני המחסום והבחנו בקבוצת צעירים בחולצות אדומות שמחלקים פרחים וחוזרים (פליירים) ליוצאים מהמחסום. לא הצלחנו להבחין מי הם בנסיעה. ניסינו להיכנס לחניון, אך מכוניות חסמו את הכניסה העליונה. המשכנו לחניה הפתוחה כדי לעבור לכניסה התחתונה לחניון ובדיוק מישהו יצא והתפנה לנו מקום חניה בחוץ. בדרכנו אל המחסום פגשנו את חבורת הצעירים ליד המכוניות שלהם, שהן אלה שחסמו את הכניסה העליונה לחניון. מסתבר שהם מתא הסטודנטים של חד”ש. הגיעו לכאן היום לרגל האחד במאי.

הם מחלקים פרחים (ציפורנים אדומות ולבנות) לפועלים וכבר סיימו את משמרתם כאן. סיפרו לנו שמאוחר יותר יחלקו גם לעובדים באוניברסיטה. בהמשך אחד האנשים שבאו מולנו מכיוון המחסום הגיש לנו את הפרח שקיבל… חלק מהפרחים הושלכו על הארץ, אך הם בהחלט העלו חיוך על פני המקבלים. מצאנו על המדרכה גם את הכרוזים שחולקו. בצד אחד ציטוט של מחמוד דרויש: “יום יבוא ונהיה מה שנחפוץ” (או בתרגום חופשי: “כל שנבקש – לו יהי”). מופיע ציור של פרח וצילום של ילד מעיף עפיפון בצבעי דגל פלסטין מעל מחנה פליטים).

בצד השני מסרים המתייחסים לאחד במאי – חג הפועלים החופשיים. מאחלים חודש מאי שמח. מדברים על המערכה היומיומית שהפועלים הפלסטינים נמצאים בה לצורך קיום בכבוד של משפחתם, כחלק מהמערכה של העם הפלסטיני כולו למען חירותו ועצמאותו. הכיבוש הוא העוול הגדול, נאמר שם. אם הבנתי נכון מתייחסים לזכויות העובדים, לבטיחות בעבודה ועוד.

באזור הכיכר שלפני המחסום עבודות הבינוי בכבישים ובאיי התנועה נמשכות, אבל איי התנועה כבר סלולים, מה שמקל על המעבר. האורחות שלנו שתיהן היו בעבר במחסום קלנדיה, אך לא ביקרו בו לאחרונה. עברנו במחסום הישן הנטוש, אותו הן כאמור הכירו, ואז הגענו למחסום החדש. בפיתחו פגשנו את מכרנו אבו רמזי, מוכר הבייגלה. בשבוע הבא יחל חודש הרמדאן, שבו אין הוא מגיע למכור את מרכולתו בשל הצום. דווקא בחודש שבו ההוצאות הכי גבוהות, אין הכנסות…

בינתיים ראינו שהמעבר ללא עיכובים. זרם רצוף של אנשים מגיע כל הזמן. לאחר הסבר לאורחות על המחסום החדש הלכנו לראות את לחצי התנועה בדרך אל מחסום כלי הרכב, והמשכנו לכיוון מחנה הפליטים קלנדיה, לראות את החומה עם הגרפיטי עליה. הן שמעו על ברגותי והכירו את הציורים, אך תמיד טוב לראות שוב. בצדדים נוספים כל הזמן ציורים קטנים יותר וכתובות חדשות. תמיד כשאנו מגיעות לכאן אנו מתקבלות בחיוך ובברכה. הסברנו לאורחות שלנו שהפלסטינים במקום בד”כ יודעים מי אנחנו, ואכן תוך כדי כך פנה אלינו מישהו שהיה זקוק לעזרה בהסרת המניעה הבטחונית שהוטלה עליו. הסברנו לו איזה מסמכים עליו לשלוח ומסרנו את מספר הפקס של סילביה והצוות שלה. בינתיים אחד מהמוכרים שליד חנותו עמדנו מציע לנתניה כסא לשבת עליו.

בדרך חזרה ניגשנו אל הקיוסק שנמצא בקצה האזור המגודר של המחסום, ליד שטח החניה. רכשנו קפה ותה וראינו שכבר הכינו את ביתני השמירה והבטונדות שדרכם יעברו המתפללים בימי ששי של הרמדאן. בינתיים האורחות שלנו שומעות מאיתנו על מחסום וואטש ועל המצב העגום בישראל ובשטחים וגם מספרות לנו על עצמן. העיתונאית מספרד גרה כאן כבר כ-5 שנים עם בעלה הצרפתי ועם בנם הקטן. היא ביקרה כמה פעמים ברצועת עזה ואנו סקרניות לשמוע מכלי ראשון על הנעשה שם. בקרוב היא ומשפחתה עוזבים את ישראל ועוברים לפריז. כעת היא עושה כתבה על מחסום וואטש. כבר נפגשה עם כמה מחברותינו ואנו מוסיפות את חלקנו וממליצות על שיחה עם חנה בר”ג ועם סילביה. כך גם לאורחת השניה, שהיא סטודנטית מאיטליה וגרה כעת בגרמניה. נמצאת כאן לפרק זמן קצר לצורך המחקר שלה.

חזרנו למחסום וראינו שכעת, כאשר השעה כבר קרובה לשמונה, יש יותר נשים ואנשים מבוגרים שמחכים בחוץ לשעה שמונה בה יוכלו לעבור לירושלים, או לשעת הפתיחה של המת”ק והמשרדים. מעל המעבר האמצעי הרמזור אדום, אך המעבר בשני הצדדים האחרים זורם ולא נוצרים תורים. נכנסנו פנימה והראנו לאורחות את ההסדרים במחסום החדש. בקצה הסלאלום הקרוסלה פתוחה. בפנים עמדו בצד, לפני הכניסה לקרוסלה המובילה למגנומטרים ומכונות שיקוף התיקים, נשים מבוגרות הממתינות לשמונה. הן מסבירות למישהי שהגיעה זה עתה שאין מה להתקדם בינתיים, כי המערכת האלקטרונית לא תאפשר את כניסתן לפני שמונה.

עברנו במהירות לאחר המתנה קצרה ביותר את בידוק התיקים וניגשנו לבידוק התעודות. מעשה שטן, נתניה איבדה את תעודת הזהות שלה השבוע. היא הציגה לחיילים בעמדת הבידוק הידנית את המסמכים המעידים על כך שתעודה חדשה הוזמנה, אך החיילים והמאבטח במקום לא בטוחים איך להתמודד עם המקרה. איפשרו לנתניה לעבור, אך התבקשנו להמתין בצד. בינתיים הגיעה השעה שמונה וראינו את כל המבוגרים עוברים, רבים מהם דרך העמדות האלקטרוניות. הבחנו שגם בעמדות המאויישות יש עכשיו קורא של כרטיסים מגנטיים. מי שאין לו כרטיס מציג את תעודת הזהות המעידה על גילו לחייל, שבודק ידנית במחשב שאין מניעה כלשהי ומאפשר לו לעבור. לאחר כמה דקות הגיע שוטר שעיין במסמכים ואישר שנתניה זכאית לעבור.

בזמן ההמתנה הראנו לאורחות את אזור המשרדים ובדרך ליציאה את המת”ק, בו כבר המתינו אנשים לתחילת קבלת הקהל. בדרכנו לרכב מציינת ביאטריס את מה שגם אנו חשות מאז פתיחת המחסום החדש – אין ספק שטוב לראות שאנשים עוברים בצורה מהירה ומכובדת, ולא את המראות הנוראיים שהיו במחסום הישן, אך בעצם זהו רק “שכלול” של הכיבוש והעמקתו… אכן מילים כדורבנות. נתניה הביאה לכל אחת מהן תקליטור עם הסרט של נטע עפרוני על מחסום קלנדיה והתפתחותו. כעת ראו במו עיניהן את השלב האחרון, שאינו מופיע בסרט: מחסום מודרני משוכלל ומתוקתק וכיבוש שאחריתו אינה נראית באופק…