לשם שינוי יצאנו הפעם לקלנדיה ביום ראשון, והתברר שזה מהותי, כפי שיובהר להלן. כפי שדיווחנו בעבר צריך כעת לעשות סיבוב דרך עטרות כדי להגיע לחניה שסמוכה למחסום. החניה כצפוי מלאה. בכביש האחורי הופיעה עוד חסימה שמקצרת את השוליים שאפשר לחנות בהם, ובאחד הצדדים עמד אוטובוס שתפס 4-5 חניות… חברותינו כבר נאלצו לפני כשבועיים לחנות בצד הפלסטיני. במזל מצאנו חניה בשוליים, חצי עם הסיבוב, אך מכאן ולהבא נצטרך להגיע עם מונית.

חסימה חדשה מקצרת את המקום בו ניתן לחנות, מצידו השני של כביש זה יש חסימה כבר מזה זמן, ולאחרונה גם הכביש אליו היה חיבור בעבר נסגר והפך לאזור עבודות. התמונות צולמו בדרך חזרה, באור מלא

כשהגענו מכיוון עטרות לאורך החומה התנועה מולנו ערה, מה שמלמד שרוב העוברים ברכב את המחסום, או המגיעים לאסוף עובדים, נוסעים כעת מכאן. מי שרוצה לנסוע בכיוון מערב צריך לעבור את המחסום בנתיב המערבי ביותר ולנסוע דרך נתיב שמיועד בעצם לתחבורה ציבורית. לשם גם מגיעים רכבי הסעה ורכבים שבאים לאסוף עובדים, גם הם דרך נתיב התחבורה הציבורית.

באזור החניה עמוס מאוד בכלי רכב ואנשים. בית הקפה הסמוך הומה. בשעה שאנו מגיעות, בסביבות 6, עדיין חשוך למדי ומולנו מתגלה גשר הולכי הרגל כולו מקושט באורות לרגל חג המולד. לא זכור לנו שראינו כאן קישוטי חג המולד בעבר, זה היה יותר בכיוון בית לחם, אבל היה נחמד למראה. 

במחסום עצמו היה רגוע למדי. כל הזמן הגיעו אנשים, אך לא היו תורים והכל זרם. זאת למרות שהכניסה האמצעית היתה סגורה ונכנסו רק משתי כניסות. הלכנו לכיוון מזרח ופגשנו את ידידנו אבו רמזי, מוכר הבייגלה. הוא עמד שם עם עגלתו ומכר לכל מי שהיה מעוניין. הוא מביא איתו כעת כסא ויושב מעת לעת, כי קשה לו כבר לעמוד כל הזמן. הוא נמצא כאן מסביבות 4 וחצי כל יום, למעט שבת, ועושה לכל היותר 100 ₪ ליום (בד”כ פחות). הוא חייב לעבוד כדי לפרנס אותו ואת אשתו, וגם את ביתו וילדיה שגרים עימם. הבת עובדת, אך שכרה נמוך ביותר, והילדים תובעניים. לאחרונה לדבריו שברו את הטלויזיה בבית. הוא לא קונה אחרת, כי מנסה לחסוך כסף לניתוח קטארקט בעינו השנייה.

בסמוך לאבו רמזי ישנו דוכן שמוכר מזונות רבים. פלאפל, צ’יפס וכרובית שמטוגנים במקום, חומוס וסלטים מוכנים בקופסאות, פיתות וגם שקיות עם ירקות (עגבניה, מלפפון, בצל ופלפל חריף בכל אחת). משני הצדדים יש קיוסקים במכוניות טרנזיט, הוותיק קרוב יותר למחסום, וזה שהוקם לא מזמן בכיכר על חורבות דוכן הפירות והירקות שפקחי העירייה הרסו.

שמנו לב לכך שהכיכר ריקה למדי ובכלל תנועת כלי הרכב לכיוון המחסום דלילה מאוד. זה מצב לא רגיל עבורנו. בד”כ משתרך כאן פקק ארוך וצפצופי המכוניות נשמעים מכל עבר. חזרנו למחסום הולכי הרגל, שהמשיכו לזרום משני הכיוונים (מקלנדיה דרך הגדר החתוכה וממזרח דרך הכניסה הרגילה). גם מכאן הבחנו בתנועה דלילה ולכן הלכנו לכיוון המעבר דרך הגדר החתוכה. ליד הכניסה גילינו יוזמה חדשה: עומד דוכן למכירת מסכות וחם-צוואר, אך מוכר אין בנמצא. במקום זאת מונח רמקול שאומר “שים שקל וקח מסכה” (5 שקלים לחם-צוואר). ויש באמת אנשים שקונים, כי במחסום הם חייבים לעטות מסיכה.

גם כאן בולטת התנועה הדלילה. התנועה במסלול לכיוון המחסום מופרדת מזו שבמסלול המגיע מהמחסום (מכיוון ירושלים) ע”י בטונדות. על הבטונדות ממקמים הרוכלים את סחורתם. קפה ועוד. זה מבוסס על כך שהמכוניות ממתינות זמן רב בפקק, ואז הנהגים קונים קפה ודברים אחרים נחוצים (או שלא…). כעת בגלל שאין תנועה רבה ואין פקק לא קונים. הרוכל מסביר לנו שזה בגלל שיום ראשון היום. מאוחר יותר יתחיל לחץ התנועה לפני המחסום. הוא מסביר שהבוקר העמוס ביותר בשבוע הוא יום שני. גם נהג המיניבוס של התחבורה הציבורית ששאלנו אח”כ הסביר שבתי ספר וחלק ממקומות העבודה לא עובדים ביום ראשון ולכן ביום זה התנועה דלילה. מבחינתנו זה היה מחזה נדיר ביותר.

חזרנו למחסום הולכי הרגל שבו המשיכו לעבור עוד ועוד אנשים ללא עיכובים, למרות שהכניסה האמצעית היתה עדיין סגורה. פנו אלינו כמה אנשים שסיפרו שלמרות שיש להם אישורים והם מחוסנים בחיסון שלישי, כבר מזה זמן לא נותנים להם לעבור. הם מציגים את התו הירוק המודפס, עם הבר קוד שאמור לעבוד בכל העולם, אך במחסום קלנדיה לא יודעים לסרוק אותו. כבר הלכו למת”ק, והלכו לבית אל, וצלצלו למספר שנתנו להם, וחזרו אל האירתיבאט הפלסטיני (שם אמרו להם ששמותיהם הועברו לישראל כמחוסנים) ועדיין גם היום לא עברו. הצענו שימתינו לפתיחת המת”ק וינסו לברר. אם לא יצליחו לקבל פתרון לבעיה שיפנו מחר לסילביה, ונקווה שתוכל לסייע.

קצת אחרי שבע נכנסנו ועברנו די מהר. בעמדות שמול הכניסה האמצעית כבר היו חיילים, אך עדיין לא פעלו משום מה. בצג של אחד המחשבים נראה משחק קלפים. בהמשך, כשחיכינו בתור לבדיקת התעודות, התחילו לצאת אנשים גם מכיוון עמדות אלה. נוכחותנו במקום עוררה הרמת גבה מצד החיילת והמאבטח פנה אלינו. הסברנו מי אנחנו והעמדנו אותו על טעותו כשטען שאסור לנו להיות שם. לטענתו הוא רק רוצה להגן עלינו: לא שמעתן על מה שקרה ברמאללה לפני כמה ימים (הכוונה לצעירי חב”ד שנכנסו בטעות עם רכבם לרמאללה וחולצו ע”י שוטרים פלסטינים). אך שוב הסברנו שצידו השני של המחסום אינו ברמאללה אלא בשטח באחריות עיריית ירושלים ואין אנו חשות בסכנה שם…

מהגשר צילמנו את התנועה הדלילה מכיוון קלנדיה ואת הכביש היכן שהיתה פעם כיכר בכיוון ירושלים.

בדרך חזרה לרכב ראינו שהמחפר הקודח כנראה את הבור לשיקוע התקדם מערבה מאז הפעם האחרונה שהיינו כאן.