קלנדיה
אני לא יודעת אם יש לכיבוש ספר חוקים, אבל אני כן יודעת שהמשותף לכל חוקי הכיבוש היא השרירותיות.
להכיר את כל החוקים והתקנות והצווים וההגבלות שהצבא, הריבון, משית על הפלסטינים זו משימה קשה עד בלתי אפשרית גם בגלל שהם רבים כל כך ומתרבים ללא הרף, אבל בעיקר כי שקשה לתת בהם היגיון.
שרירותי הוא גם החוק שקובע שגבר תושב השטחים מעל גיל חמישים וחמש רשאי להיכנס לירושלים בלי אישור.
למה דווקא חמישים וחמש? – למה לא עשרים וחמש? – למה לא שמונים וחמש?
למה לא כל מי שגר בשטחים רשאי להיכנס לישראל בלי אישור כמו שכל מי שגר בישראל רשאי להיכנס לגדה המערבית בלי אישור?
הפלסטינים שגרים תחת שלטון הכיבוש אולי לא קראו את ספר החוקים הזה שישנו או איננו, אבל כל אחד מהם, כל מי מהם שחפץ חיים, מכיר לשם שרידותו את החוקים כולם.
את חוק החמישים וחמש הכיר גם האיש שפגשתי, ובגלל שהוא כבר בן חמישים ושש, ובגלל שהוא מחפש מקור פרנסה, הוא רגיל להיכנס לעתים קרובות לירושלים, לאסוף בקבוקים ריקים אותם הוא מוכר ב- 30 אגורות לבקבוק.
יום לפני שנפגשנו הסתובב האיש בירושלים כדרכו, הפעם בשכונת מוסררה, פשפש בפחי האשפה, אסף בקבוקים.
בגלל שהוא בן חמישים ושש הוא לא פחד כשראה ניידת משטרה מתקרבת וגם כשהניידת נעצרה על ידו והשוטרים ירדו לא חשד ולא חשב שזה נגדו.
אבל השוטרים חשבו אחרת.
שוטרים הרי תמיד יודעים יותר טוב והם הרי החוק גם כשהחוק לא לצדם.
- “תעודה” אמרו לו.
כששוטר אומר “תעודה” זו לא בקשה, זו פקודה שאיום לצדה.
האיש הושיט את התעודה, “אני בן חמישים ושש, מותר לי…”
– “תוריד את המעיל ותוציא כל מה שבכיסים” הורו לו. הוריד, הוציא.
– “גם את הטלפון” המשיכו. גם את הטלפון.
– “תשים את הכול על הכביש”. שם על הכביש.
תוך דקות מצא האיש את עצמו אזוק בניידת והוסע למגרש הרוסים, למוסקובייה.
כל הלילה ישב האיש על כיסא, רועד מקור ומפחד.
ישב וחיכה ולא ידע למה הוא מחכה. גם כשעברה השעה שבה עליו לקחת את התרופה למחלתו המשיך לחכות. הכדורים נשארו עם כל מה שהיה בכיסי המכנסיים על הכביש במוסררה.
כשנגמר הלילה המשיך האיש לחכות.
בשעה תשע (בבוקר) באו ולקחו אותו, “לחקירה” אמרו.
בחדר החקירות ישב חוקר עם ניירות. החוקר לא שאל את האיש דבר ולא חקר אותו. קרא מה שהיה כתוב בניירות וכשגמר לקרוא אמר לשוטרים: “תשחררו אותו”.
שוב מצא את עצמו האיש נוסע בניידת המשטרה אבל בלי אזיקים.
הביאו אותו למחסום א-זעים, שם הורידו אותו.
כשהסתלקו השוטרים חזר האיש לירושלים, למוסררה, קיווה שאולי ימצא דבר מה מחפציו שהשאיר שם אתמול על הכביש, אבל כלום.
כשפגשתי אותו בקלנדיה הוא עוד רעד. אולי רעד מהטראומה אולי רעד מהמחלה שממנה הוא סובל.
חירותו הושבה לו, אבל לא המעיל ולא הטלפון עם התמונות הילדים שלו וגם לא הכדורים שהיו בשקית שבכיס המכנסיים שעבורם שילם 130 שקלים.
לסיפור הזה של איש אחד שנפל קורבן אין מוסר השכל אבל יש בו נקודת מבט שמצטרפת להרבה נקודות שיוצרות קו עבה ושחור של מציאות חיי הפלסטינים שחיים תחת משטר של טרור תמידי.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-