סיכום: שגרת כיבוש מדכאה.

עיקר עשייתנו – להסביר לאורחת שלנו מהו "קו התפר" ומה משמעויותיהם של הגדר ושל המחסומים, שראינו, עבור הפלסטינים.

מחסום ריחן – 05.45 – 06.45
במגרש העליון ממתינים המוניות ורכבי המעסיקים. הבחנו בתופרת אחת שיצאה מהשרוול ונכנסה למונית.
ירדנו למגרש הפלסטיני, שהיה עדיין ריק להוציא מספר רכבים, ככל הנראה של סוחרי ברטעה וכמה מוניות לא ממוסדות שמתוכן יצאו פועלים שמיהרו לעבר שער הכניסה, ונכנסו "חמסה חמסה". לא היו בעיות מיוחדות.

בסככה, כרגיל, מגשי הביצים שממתינים להילקח ע"י נהגים בעלי רשיון כניסה לברטעה, וכן מיכלי צבע ואריחים ארוזים, כמו גם קרטון של טחינה 100% סומסום.

מכוניות עמוסות סחורות – רק אחת מנוילנת ועוד אחת מכוסה, אחת ממתינה בקצה המגרש והאחרת בדרך לכניסה לאיזור הבדיקה.

משאית כפולה בעלת לוחית רישוי צהובה נחזתה נבדקת ביסודיות ליד השערים הצהובים – לא בתוך חצר הבידוק הסגורה.

עלינו שוב למגרש העליון ושם נתקלנו באחד העובדים באזור התעשיה שחק, שהתלונן על שהמעסיק "גונב אותנו", היינו, לא משלם את מלוא שכר המינימום, אינו משלם עבור חגים – לא מוסלמים ולא יהודים וכד'.

הפנינו אותו ל"קו לעובד" הפלסטיני בטול כארם (רותי לקחה על עצמה להשיג ולהעביר לו את מספר הטלפון הרלבנטי). הובעה השערה שהמפעלים עברו לקו התפר משום שכאן חוקי העבודה הישראלים אינם מחייבים אותם. נושא הראוי לבדיקה. נבדוק.

מחסום שקד- 06.55 – 07.30
בדרכנו ראינו את החיילים עולים ברגל אל המחסום "לובשי מדים וחגור וכבדי נעליים". חיילת מתנשפת – הלבוש כבד, הדרך בעלייה  וחם, כבר חם. היא כבר עייפה, עוד לפני תחילת העבודה. (ולא פעם שואלים אותנו חיילים חדשים, שרואים אותנו בלי אמצעי מיגון: אתן לא מפחדות?)

השערים נפתחו,  התלתליות החדשות נראו כל כך מגבילות וכל כך לא נחוצות לביטחון מדינת ישראל, אבל התלמידים הקטנטנים רצים לעבר החייל המציץ אל תיקיהם כמו שילדים קטנים אוהבים לרוץ. כבר לא מפחדים. רגילים. כך גם עבר הקשיש במשקפי השמש עם חמורו הלבן (נו, אולי כבר יבוא המשיח?), ואחריו הרועה עם עדר העיזים המלחכות כל, קליפת בננה זרוקה, גללי עיזים וכל מה שבדרכן.

כרגיל עבר אחד בלבוש מהודר, ברגל, וגם הבנקאי המהודר נכנס, נבדר, חזר אל המכונית שנכנסה, נבדקה ו…ליום עבודה נוסף.

עזבנו לעבר ג'למה כדי לקחת את ג'וואד ואביו לרמב"ם, שיהיה בריא.