ריחן, יום ג’ 15/8/05 בוקר צופות: יוכבד ג’, חסידה ש’ (מדווחת) 07:45 – 09:30 תמצית: אווירה מתוחה מאוד שאינה נוגעת לפלסטינים, סגר, כרגיל. העברת סחורות במחסום ברטעה הישן.ליד הכניסה להתנחלות ריחן קיבלה את פנינו תמונה הזויה: חיילים עטופי טליתות. שלטי “מחסום” לא גדולים באמצע הכביש ודוקרן על חצי הכביש.מונית גדולה עם מספר פלסטיני נבדקת. לנו ולעוד מכונית ישראלית סימנו לעבור. זה נוח, אבל לא כל כך נעים להימנות עם אדוני הארץ.לפני הפנייה לכביש החדש לברטעה, לפני מגרש החנייה, שוב מחסום זמני, מאויש בקצינים, הבכיר שבהם בדרגת רס”ן. עצרנו, שמנו את התגים ואת הדגל על המכונית והצגנו את עצמנו. עיכבו אותנו עד שיבררו בטלפון מה מעמדנו. ניסינו להתקשר לחטיבה, אבל בריחן, כידוע, יש קליטה רק בנקודות מסויימות. לבסוף התירו לנו לעבור למחסום הולכי הרגל. לגבעה שמאחורי מחסום הרכבים – לא.הרבה חיילים במחסום. א’ מפקד המחסום היה אדיב ועידכן אותנו לגבי ההוראות לימים הקרובים: ישראלים אינם עוברים לשטח הפלסטיני, זולת תושבי חומש, חרמש ומבוא דותן. קצין הביטחון של מבוא דותן מסייע ביד החיילים לקבוע מי תושב ומי מנסה להסתנן. כאן למדו ככל הנראה את הלקח של גוש קטיף, לא לפני ששא-נור התמלאה מתנדבים מתנגדי פינוי.באשר למעבר ירקות (ראינו רק טנדר אחד עם מלפפונים), בימים אלה הסחורות עוברות במחסום ברטעה הישן. רצינו לנסוע לשם, אבל נענינו בשלילה. הכביש החדש לברטעה חסום אבל אולי אפשר להגיע דרך הכפר. לא ניסינו. עברנו לסככת הממתינים במחסום הולכי הרגל. לא היו מעוכבים במכלאה. בודדים שהגיעו עם רשיונות, עברו אחרי בדיקה: תושבי קו התפר, עובדים חקלאיים וכו’.פגשנו גבר עם שלוש נשים, כולם לבושים היטב. הוא ניסה להעביר להעביר את הנשים ברכבו, מיעבד (גדה) לאום אל ריחן (מרחב התפר), ככל הנראה בשער שקד הסמוך לביתו, אך זה לא ניתן לו. השאירו את הרכב שם ו”טיילו” לעבר המחסום בריחן. הן עברו. אותו ראינו אח”כ חוזר.טוב לפחות שהשעה היתה מוקדמת ועדיין לא היה חם.עלינו אל החנייה הפלסטינית. שני מוכרי הקפה הקטנים ליוו אותנו בבקשות חוזרות ונשנות לשתות עוד ועוד קפה. בחנייה “בית הקפה” המאולתר היה הפעם על הגבעה שממול המכוניות, מתחת לעץ זית מצל. הזמינו אותנו להצטרף, וכמעט אפשר להגיד שישבנו שם “תחת גפנם ותחת תאנתם”: צל, רוח נעימה, קפה מר וחריף. לא היו נרגילות. גם כיסאות ושולחנות לא היו. מצב הרוח היה של ייאוש שקט. היה מי שמאוד רצה שניקח אותו לחיפה, מין געגועים לעיר הגדולה והיפה שמהמרחק העצום (שעת נסיעה אחת) הזה נראית כמחוז חפץ נכסף, שבו הכל טוב. היה מי שהזמין אותנו לנסוע אתו לכפרו ולאכול שם חומוס טוב. בעל מונית אחת (עם סמל של משרד התיירות מוטבע עליה) מצא נוסע, והזמין אותנו להצטרף לסיבוב.