שייח’ סעד, יום ראשון02.09.07 בוקרמשקיפות: נטע עפרוני (מצלמת) ונאוה אלישר (מדווחת) שלום כתה א’ – חלק ראשון שייח’ סעד 7:00זו הייתה משמרת לא מתוכננת מראש, משמרת של היום הראשון ללימודים. מראש ידענו שהיום תהיה תנועה מועטה של תלמידים מאחר ורק בתי הספר המוסלמיים נפתחו. בתי הספר הפרטיים הנוצריים אינם פועלים ביום ראשון ויפתחו מחר, ביום שני.המחסום היה כמעט ריק מאדם כשהתקרבנו והצעקה הקולנית שאיימה לקרוע את עור התוף שלנו הדהדה הרבה לפני שהצלחנו לראות את הצועק: “תפסיקי לצלם חיילים!”. מי אמר שמהירות האור גבוהה ממהירות הקול?נטע התעקשה על זכותה לצלם במחסום, לעבור דרך המחסום, לעלות למעלה לשטח הפלשתיני, להישאר שם ולהמשיך לצלם את המחסום, החיילים והילדים העוברים בבגדים חגיגיים כשעל גבם תיקים ענקיים בצבעים מרהיבים. האיום על החופש האישי שלנו לא איחר לבוא. הצענו לאיש מג”ב העצבני שיתקשר למפקדיו לברר את הכללים. וכדי להרגיעו הוספתי שאם יתברר שהחוקים השתנו ביומיים האחרונים ועכשיו באמת אסור לנו להיות בשטח ירושלים שמעבר למחסום, מיד נחזור על עקבותינו. נראה שהכללים בכל זאת לא השתנו ביומיים האחרונים והמפקד ביקש, ממש בעדינות, שנישאר בטווח הראיה של אנשיו – לביטחוננו, כמובן.תלונה של נטע על ‘עיכוב’ ילד קטן במחסום הביאה בזריזות את אלישע, ברכב הלבן של המת”ק, מאותו רגע המחסום התנהל כפי שמחסום משומן היטב ‘צריך לפעול’.באמצע המסלול היורד בין הברזלים מהישוב הנצור אל הכביש לירושלים, היה מקום אחד צר מאוד בו היו כולם צריכים לעבור כשהם מפנים את גופם הצידה. האם זה סתם כשל תכנוני או שיש לנו עניין בטחוני להתבונן בכל פלשתיני בוגר גם מהצדודית לפני שנאשר שהוא כשר למעבר…כשירדנו פגשנו צוות צילום לאחד מעיתוני הבוקר. הם הגיעו מתל אביב על אופנוע, רק שגם הם הגיעו יום אחד מוקדם מדי.