בגלל טלפון וצילומים שקיבלנו מאנשי שעב אל בוטום, ישוב קטנטן לא רחוק מא–תוואני, נסענו אליהם. הנוף יפיפה, האוויר צלול, הכול ירוק והשקדיות יפיפיות. איזה דיסוננס. ביום שני, 14.3.2022, באו אנשי המנהל, בשני ג‘יפים, ב-10.30 בבוקר, והדביקו צווי הפסקת בניה על מכלאות הצאן ועל מבנים חדשים שמנסים לבנות שם, בבית הספר. ד‘ מספרת ומראה לנו את הצווים: מדובר במכלאות לצאן שקיימות כבר למעלה מעשר שנים. הם רק תיקנו את הגג. שילמו הרבה כסף שאין להם. למה להרוס מבנים ישנים? בכל מקרה, צריך יהיה להרוס. זה כולל גם חדר מגורים של שכן ואפילו בור מים.

מגיע מנהל ביה“ס, אחמד נוואג’עה, ומראה את הצו שקיבל גם הוא להפסקת בניה והזמנה לבית אל ב-23.3 לדיון בעניין בבית המשפט. המנהל מספר שהם רוצים להוסיף כיתות כאן בישוב בכדי שהילדים לא ינשרו מהלימודים. יש פה 46 ילדים בסה“כ. הם צריכים לכתת רגליהם ליטא בדרכים לא דרכים, ולבסוף מוותריםעל הלימודים בגלל המרחק והקושי בהגעה.

“מה אנחנו רוצים בסה“כ” הוא אומר, “שלום וחינוך. למה לא מגיע לנו כמו למתנחלים שלידינו? הם מקבלים הכול ולנו לא נותנים לחיות. חינוך אנחנו רוצים לתת גם לילדינו, למה לנו אסור?”

בטלפון אומר לי נצר נוואג’עה, מסוסיא, שעכשיו יתחילו דיונים של שנים. עורכי דין יטפלו בענייניהם, ובינתיים לא יהרסו, אבל ימשיכו למרר את החיים.

תכתבו ותספרו מה קורה פה, הם מבקשים, וכך אנחנו עושות כל הזמן. אני אומרת לאנשים שרק זה ביכולתנו לעשות, למרות שאני מרגישה שהם מקווים מאיתנו ליותר.

מכלאות צאן וכיתות בי“ס מהוות סכנה ביטחונית למדינת ישראל. חוץ מרוע לב וצורך להוכיח את כוחו של הכובש אין פה שום טעם ושום הסבר.

ולאן נוביל את הכעס והחרפה? אין לאן.

בדרך חזרה: חיילים בצומת דורא–אל–פוואר, וגם מול המעיין בבטונדה. אולי בגלל פורים?