הגענו למת”ק וראינו בו יותר פלסטינים משראינו זה זמן, חלקם באו לקבל כרטיסים מגנטיים ואחרים זומנו ע”י השב”כ.

לכמה גברים שם החרימו מכבש ומשאית עם מכל מים. הם הכינו דרך לזיפות בתוך כפרם, קרוב להתנחלות אפרת.  לא ידעו אם אסור. לו ידעו, לא היו עושים זאת. זו אחת הדרכים שישראל שומרת את הפלסטינים במצב של אי-ידיעת החוק. בנוסף, החיילים גם עושים חוק לעצמם. הם לא חייבים ללכת בדרך החוק כדי לפעול ולו כנגד החוק. הגברים לא יודעו למי לפנות. הנה המסמכים שקיבלו.  כל מה שרצו זה לדעת איפה לשלם את הקנס. מסרנו להם מספר טלפון ואיש אינו עונה. גם לנו קשה להבין את המסמכים אבל אפילו לא יודעים באיזו שפה להתחיל…
המסמך טוען שהרכבים הוחרמו היות שהיה חשד שנעשה בהם שימוש בכוונה לביצוע עבירה. 1984 (אורוול) כבר כאן. מסרנו להם את המספר של סנט אייבס, הם מהכפר ז’וראת א שמאא (מכל הנר, על פי ויקיפדיה), ליד בית לחם.

איש ובנו שנקרא פנימה. הם כבר היו כאן אתמול ונאמר להם לשוב היום. למה לא? מה עוד יש לפלסטינים לעשות? שיגידו תודה שהצבא מעסיק אותם. הם חזרו היום ולפחות הבחור נכנס.

עוד מישהו נלקח מביתו ב-19 בחודש ומכשיר הטלפון שלו הוחרם. וכן גם המחשב הנישא ותעודת הזהות שלו. אגב, החוק הישראלי אוסר להפריד בין אדם ותעודת הזהות שלו… בנו נלקח מהבית והוא לא יודע לאן. הוא אומר שבנו צד ציפורים. קשור איכשהו לחוקי הציד? הוא כבר היה במת”ק לנסות לקבל בחזרה את רכושו, אך ללא הועיל. בטלפון, הוא כפלסטינים רבים אחרים שאיתם דיברנו, פחד לדבר איתנו אז אין המשך לסיפור הזה. זו האווירה שבה הם חיים. בחדשות על הרביעייה מקיסריה ורשימות המפגינים שבידי המשטרה מראות למה הגענו. אגב, למרות שאין לכך  קשר למחסוםווטש, כבר בימי בלפור אפשר היה לראות את השוטרים פורצים לפתע לקבוצה וסוחבים החוצה מישהו שרק עמד על המדרכה.