הגענו למת”ק וראינו יותר פלסטינים משראינו זה זמן, חלקם כדי לקבל כרטיסים מגנטיים ואחרים שזומנו על ידי השב”כ.

לכמה גברים שם החרימו מכבש ומשאית עם מכל מים.  הם הכינו דרך לזיפות בתוך כפרם, קרוב להתנחלות אפרת.  לא ידעו אם אסור. לו ידעו שאסור, לא היו עושים זאת. זו אחת המטרות של ישראל לשמור את הפלסטינים במצב של אי-ידיעת החוק. בנוסף, החיילים גם עושים חוק לעצמם. הם לא חייבים ללכת בדרך החוק כדי לפעול ולו כנגד החוק. הגברים הפלסטינים לא יודעו למי לפנות. הנה המסמכים שקיבלו.  כל מה שרצו זה לדעת איפה לשלם את הקנס. מסרנו להם מספר טלפון אבל איש אינו עונה. גם לנו קשה להבין את המסמכים, אפילו לא יודעים באיזו שפה להתחיל…

המסמך טוען שהרכבים הוחרמו כי היו חשודים שהשתמשו בהם לביצוע עבירה. 1984 כבר כאן. נתנו להם את המספר של סנט אייבס, הם מהכפר ז’וראת א שמאא (מכל הנר, על פי ויקיפדיה), ליד בית לחם.

איש מלווה בבנו נקרא פנימה.  הם כבר היו כאן אתמול ונאמר להם לשוב היום. למה לא? מה עוד יש לפלסטינים לעשות? שיגידו תודה שהצבא מעסיק אותם. הם חזרו היום ולפחות הבחור נכנס.

עוד מישהו נלקח מביתו ב-19 בחודש דצמבר ומכשיר הטלפון שלו הוחרם, וכן המחשב הנישא ותעודת הזהות. אגב, החוק הישראלי אוסר להפריד בין אדם ותעודת הזהות שלו… בנו נלקח מהבית והוא לא יודע לאן. הוא אומר שבנו צד ציפורים. אז אולי יש קשר איכשהו לחוקי הציד? הוא כבר היה במת”ק לנסות לקבל בחזרה את רכושו, אך ללא הועיל. בטלפון, כפלסטינים רבים אחרים שאיתם דיברנו, הוא פחד לדבר אז אין המשך לסיפור הזה. מראה את האווירה שבה הם חיים. בחדשות שמראות את  הרביעייה מקיסריה ורשימות המפגינים שבידי המשטרה מראות למה הגענו. אגב, למרות שאין לכך  קשר למחסוםווטש, כבר בימי בלפור אפשר היה לראות את השוטרים פורצים לפתע לקבוצה וסוחבים החוצה מישהו שרק עמד על המדרכה.