חמישה חודשים ישב מחמוד בכלא, חודשיים בכלא עופר ושלושה חודשים בכלא רמון. בשעה 14.30 היום הוא הובא למחסום מיתר, כאשר מועד שחרורו אמור היה למעשה להיות למחרת.  קיבלנו את הודעת השחרור בשעה 11.00 ונסענו מייד לפגוש אותו.

הגענו באותו זמן עם אוטובוס העצירים, שעצר בצד הישראלי של המחסום. מחמוד ירד שני, נראה מבולבל ומסונוור מהשמש הבוהקת. הוא ועוד שלושה משוחררים עמדו ליד האוטובוס, מוקפים בשלושה  חיילי “נחשון” ובידיהם נשק שלוף, ולא ידעו מה לעשות. הם ניסו לשאול את הסוהרים אך לא קיבלו כל מענה. מה עם החפצים שלנו?, שאלו. לאן ללכת?”. כלום. רק מבטים שוטמים ומאיימים. ניסיתי אני לשאול אותם והם צרחו עלי “שלא תתקרבי”. עד שלבסוף הוציאו השוטרים מבטן הרכב שקיות קרועות שבהן היו החפצים. הפגישה איתנו הייתה מאוד מרגשת. חיבוקים ודמעה קטנה. ואז מחמוד המשיך עם חבריו לתוך המחסום. אנו עברנו לצד הפלסטיני וכעבור כמה דקות הוא יצא.
ניכר בו שאיבד הרבה ממשקלו. חצי מחמוד. הבגדים תולים עליו. סיפר על רעב קשה בכלא, קיבלו כל שלושה ימים מעט אורז, כוס חומוס ל-12 איש (כל אחד 3 גרגרים) וכך חמישה חודשים ללא קפה או תה, ללא סוכר, מלח או סיגריות. היום עדיין לא אכל ולא שתה. הבאתי איתי חפיסת שוקולד והוא התנפל עליה, ואמר שהוא חש חולשה. כל הזמן הוא התפתל לכל הכיוונים בגלל כאבי גב קשים. כל התקופה הוא ישן על ריצפת בטון, ללא מזרן, והיום היה אזוק בידיים וברגליים יחד מ-7.30. למחמוד לא היו מעולם כאבי גב.

הוא סיפר שבאוטובוס היו איתו שני אסירים שהיו אמורים להשתחרר לאחר שריצו 20 שנות מאסר. ברגע האחרון, כשהגיעו למחסום, הודיעו להם שאינם משתחררים. למרות שריצו את עונשם במלואו. מתוך המדיה אני יודעת על שיטה מקובלת: כאשר אסירים מסיימים לרצות עונש שגזר עליהם בית משפט, הם מקבלים מאסר מינהלי ושרירותי לחלוטין וא מוגבל בזמן, בעוד האדם או עורך דינו לא יודעים מדוע.

הוריו של מחמוד יצאו מהבקעה לקראתו עם קבלת הידיעה ששוחרר, אך בגלל המחסומים והחסימות והעיקופים שנאלצו לעשות בדרך, הגיעו שעתיים אחרינו. אי אפשר לתאר את ההתרגשות. ההורים, לבושים בגדי חג, כאילו באו לחתונת הבן, לא יכלו להכיל את שמחתם. הם בכו וחיבקו את מחמוד, ואז אותי ואת נורית ושוב את בנם.

משם המשיכו הביתה ואנחנו חזרנו לתל אביב. בדרך ראינו עשרות כפרים חסומים – בכבישים, בדרכי עפר לשדות ולמטעים אין ולו דרך אחת פתוחה. כל הפלסטינים עצורים בכפרים ובערים ללא משפט וללא מועד לשיחרור. כביש 60 שתמיד מלא מכוניות פלסטיניות, היה ריק לחלוטין. הכפרים מוקפים גדרות תיל וחומות. מחנות ריכוז.

לצד הדרך על עמדת בטון צבאית ועליה כיתוב “להרוס את עזה”. ומחמוד הוא המסית כאן?