מטרת הסיור הייתה להראות ולהסביר לאורחים את הכיבוש מהצד הישראלי של מכשול ההפרדה, בהכרת מרחב התפר והבעיות שנוצרו עם בניית המכשול. הבנה שההקמה המכוונת של ההתנחלויות בין הכפרים הפלסטיניים במרחק קילומטרים ספורים מהקו הירוק, והרצון להשאיר אותן בצד הישראלי של המכשול ולאפשר לתושביהן לנוע לישראל וממנה מבלי לעבור במחסומי הגדה, יצרו מובלעות גדולות של אדמות החקלאים הפלסטינים, שהפכו לאחרונה לסיפוח דה פקטו. 

התחלנו באלקנה, עם הסברים על הבית של האני, שנותר מחוץ לכפרו, מסחה, ומופרד ממנו על ידי חומת בטון גבוהה. השער הגדול שאיפשר בעבר לחקלאי מסחה למסוק את הזיתים באזור, חסום עכשיו עם בלוקים של בטון. כרם הזיתים כבר נעלם לפני שנים תחת ערמות של פסולת בניין.

גם הפעם הופיע רכב ביטחון דקות ספורות אחרי שהגענו, אך המאבטחים היו חביבים רק שאלו מה אנו עושים שם ועזבו. המשכנו ברגל קצת צפונה לראות את ההתנחלות עץ אפרים המתפתחת בוואדי ומפרידה בין הכפרים שהיו שכנים, מסחה וסניריה.

נסענו לאורנית, עם הסברים על הזזת הגדר שחצתה פעם את עזון עתמה, על המשמרות שלנו שם, ועל שינוי התוואי ובניית החומה האימתנית. עצרנו ליד שער 4 שעדיין לא נפתח ואינו מאפשר לתושבי עזון עתמה שאדמותיהם סביב אורנית, לעבור בהם יום יום , כמו לפני המלחמה. עצרנו אצל א., בעל חנות ומשתלה על הכביש המוביל לכפר קאסם. הוא לא היה בביתו כבר חמשה חודשים. הבנים שלו אינם מקבלים אישור לעזור לו בעבודות בשדות ובמטעים שלו, ועליו לשכור (יותר ביוקר) פועלים מכפר קאסם. אחד הבנים הצליח להגיע אליו, נעצר וישב שבועות בכלא. הוא עצמו עבר באייל, יכול לשהות במקום, אך חושש שלא יוכל לחזור אם ישוב הביתה. יש לידו גם משתלת פרחים, בבעלות או בניהול אדם מכפר קאסם.

נסענו למחסום אייל, הכל נראה סגור ומסוגר בשעת הצהרים, לא ראינו נפש חיה, והמשכנו למחסום צופים. שם נוצר תור קצר, כי החיילים עצרו שתי מכוניות מסחריות ובדקו אותם למשך כמה דקות. עברנו ללא בעיות. הגענו לצומת קלקיליה ומשם לכביש 55 ומערבה. עברנו את מחסום אליהו, צפינו במכוניות שהופנו לבדיקה קפדנית מימין למחסום, עצרנו זמן קצר במרכז ההדרכה הצמוד למחסום, התפעלנו מהצמחים המגוונים בתכנון הסביבתי של המקום.

המטרה הייתה להגיע לפתיחה של מחסום חבלה בזמן, פנינו לכיוון אלפי מנשה, כשעצרנו בכביש המוביל למחסום להסברים על הזזת הגדר באזור זה בעקבות בג”ץ והחזרת ארבעה כפרים לשטח הגדה, הגיע רכב צבאי ובקש שנעזוב. אחרי סיבוב הכרות קצר באלפי מנשה וכפר ערב א רמאדין הכלוא מחוץ לגדה, בין אלפי מנשה וכביש 55, ותושביו מנותקים מהגדה, המשכנו מערבה. וכך ראו האורחים את המצב האבסורדי המחייב את תושבי קלקיליה אשר אדמותיהם והמשתלות שלהם בשני צדי הכביש לנסוע עד “הקו הירוק” לעבור אותו, לנסוע בשטח ישראל עד תחנת הדלק על כביש 444, ולחזור בסיבוב פרסה לכביש 55 למשתלות מדרום לו, מפני שכדי להעניש אותם, בוטלו שתי הכיכרות שאפשרו להם להגיע לאדמותיהם בתוך מרחב התפר.

הגענו לשער חבלה ב-13:25, מניסיון קודם ידענו שהוא אמור להיפתח ב-13:30, למרות שלדברי נהגי המשאיות אמרו להם שייפתח ב-13:00. השער סגור, אין חייל בשטח, תלתיליות נוספות מגביהות אותו, אבל נשאר המרחק בין הכנפיים.

בדיוק ב-13:30 הגיע רכב לבן, החילים/ות החלו להתארגן לפתיחת השערים. חיילת שאלה מה אנו עושים שם ושאסור לנו להיות שם, עניתי שאני ממחסום ווטש וזה התפקיד שלנו, והקצינה שאתה הורתה לה בתנועת יד: עזבי… המעבר של הרכבים הפרטיים והמשאיות היה אטי אבל ללא תקלות. עצרנו לספל קפה וסיפורים אצל ע’ וחזרנו לתך אביב.