באמת נתניהו, “150” פורעים צעירים? | 29.9.2026
באמת נתניהו, “150” פורעים צעירים? | 29.9.2026

בתגובה על “נתניהו נאם בעצרת האו”ם בניו יורק, נציגים רבים עזבו את האולם”, מאת איתן נצ’ין, גרייס גילסון ויהונתן ליס (“הארץ”, 24.9)
במאמרם שהתייחס לנאומו של ראש הממשלה באו”ם, ציטטו נצ’ין, גילסון וליס את דבריו על אלימות המתנחלים בגדה המערבית. נתניהו טען שמדובר “בחבורה של 150 פורעים צעירים, שזורקים אבנים וכורתים עצי זית”. נוח לראות במעשי האלימות של פורעי הגבעות “חבורה של צעירים” — סדרה של מעשי פשע שאין קשר ביניהם, המבוצעים בידי יחידים.
אבל לא זה המצב. האלימות היא חלק ממנגנון רחב יותר של השתלטות על שטח ודחיקת האוכלוסייה הפלסטינית ממנו. הקמת מאחזים וחוות, השתלטות על אדמות ומרעה, חסימת דרכים, פגיעה בבתים ובתשתיות, עקירת עצי זית, איומים ותקיפות — כל אלה מצטרפים ליצירת מציאות שבה החיים נעשים בלתי אפשריים והעזיבה נעשית, בסופו של דבר, לאפשרות היחידה. אילו עצירת האלימות, הגנה על הפלסטינים ואכיפת החוק היו יעד מדיני מרכזי של הממשלה, ניתן היה לפעול נגדה בנחישות ולמנוע חלק ניכר ממנה.
כאשר האלימות נמשכת, מאחזים חדשים מוקמים ומתבססים, והפגיעה בפרנסה וביכולת לגשת לאדמות נמשכת — האלימות הפכה מכלי של יחידים למרכיב בתוך תהליך מדיני־טריטוריאלי רחב יותר. צריך לראות את הרצף: האלימות מבריחה; המאחז מתבסס; השטח נסגר או נעשה בלתי נגיש; החקלאי חדל לעבד את אדמתו; המשפחה עוזבת; ובמקומה נוצרת נוכחות יהודית קבועה. זהו מנגנון של דחיקה והעברת אוכלוסייה, גם כאשר אין מסמך אחד המורה לבצע כל אחד מן המעשים.
השאלה איננה רק מי הצית את הבית, מי עקר את העצים או מי תקף את החקלאים. השאלה היא, איזו מציאות נוצרת כאשר המדינה אינה פועלת בנחישות לעצור את התהליכם האלה. התוצאה המצטברת היא שינוי בלתי הפיך של המרחב: צמצום הנוכחות הפלסטינית והרחבת האחיזה היהודית בשטח. האלימות אינה רק פגיעה באנשים, היא אמצעי לשינוי המפה. כאשר מטרת־העל היא להבטיח שליטה יהודית בלעדית על המרחב שבין הירדן לים. דחיקת הפלסטינים מאדמתם אינה תופעת לוואי של התהליך — היא אחד המנגנונים שבאמצעותם הוא מתממש. את זה מבינה הקהילה הבינלאומית היטב.
הנאום באו”ם לא פנה אליה הוא פנה לתומכי נתניהו בארץ ואלה מבינים היטב את שפת ה”גזלו לנו, עשו לנו, כולם אנטישמים” ויידעו בשביל מי להצביע בבחירות הקרובות.
חנה בר”ג, ירושלים