די, עצרו את משפט נתניהו

די, עצרו את משפט נתניהו. לפחות אז נדע שהחלטותיו
לא קשורות לביטולו

כל אחת ונקודת השבירה שלה. הנקודה שאומרים בה “די! אי אפשר יותר!” הנקודה הזאת איננה בהכרח כשקורה האירוע החשוב ביותר, המשמעותי והעוצמתי ביותר, אלא כאשר הצבר של כל מה שקדם לה גואה ומגיע אל נקודת מפנה. נקודת ה”די!”

נקודה זו הגיעה אצלי כששמעתי שלמקהלת המצווחים ואומרים שמשפט בנימין נתניהו הוא ציד מכשפות, משפט פוליטי על שום דבר וניסיון לחסל ראש ממשלה מכהן מחוץ לקלפי הצטרף נשיא המעצמה הגדולה בעולם, הידידה הגדולה ביותר של ישראל, דונלד טראמפ. ולא עוד, אלא שהצמיד לקריאה אמירה מרומזת שלפיה זכותו לומר דברים אלה כי הוא הרי ה”שוגר דדי” של ישראל, וכדאי שנזכור זאת כי ברצותו מממן, וברצותו ממאן. “די!” צעקתי, בדמעות של זעם ועלבון. “לעזאזל המשפט הבלתי נגמר, לעזאזל גלגלי הצדק והשוויון בפני החוק, ומדינת חוק־אחד־לכולם. עד מתי יימשך העינוי הזה (לא עינוי הדין לכאורה של הנאשם, אלא עינוי שלי כצופה בו)?”

יש להודות: נתניהו מנצח בהורדת הידיים בינו לבין מדינת ישראל. יש לו עור של פיל, סבלנות של פיל, משקל לחץ של פיל. כשלא מצליח לו פעם אחת, ינסה בשנית. כשלא מצליח לו בפעם העשירית, ינסה בפעם ה–11. כשכשל בפעם ה–100, ינסה בפעם ה–101. אין לו בושה, לא מצפון ולא קווים אדומים. יש לו מטרה עליונה אחת: ביטול המשפט. לטובתה רתם את הממשלה, את הקואליציה שלו, את מפלגתו, את המדינה ובסופו של דבר גם אותי. גם אני רק פיון זעיר וחסר משמעות במשחק שלו. משלמת מסים, נמלטת מטילים, מאזינה לסרטוניו. ואני עייפה, ונמאס לי. די.

ראו מה נרוויח ומה נפסיד מהתמשכות המשפט. ספק אם נלמד משהו חדש שאינו ידוע מזמן. הרי המשפט איננו על עובדות, אלא על פרשנותן. סיגרים ושמפניות — היו או לא היו? אליבא דכולם, כולל הנאשם, היו. לטענתו, סתם מתנות בין ידידים. הסדרים והסכמות עם בעלים של אמצעי תקשורת — היו או לא היו? אליבא דכולם, כולל הנאשם, היו. לטענתו, לא מעבר למידה המקובלת והסבירה של יחסי הון־שלטון־עיתון. מה זה כבר משנה איך בעוד כמה שנים (כבר ברור שזה לא יקרה קודם) יפסוק בית המשפט? כל צד רק יתחזק בעמדותיו הקודמות. איש אינו עומד לשנות את דעתו על הנאשם או על שופטיו.

אין צורך במשפט בשביל לדעת מה קרה ומה נתניהו עשה (לפחות בנושאים שעל סדר היום המשפטי, פרשות אחרות לוטות בערפל עדיין), וגם לא צריכים את בית המשפט כדי שיגיד אם זה חוקי או לא, מסריח או לא, לגיטימי או לא. הרי יש לנו כבר דעות מגובשות. בשביל מה צריך את הפארסה? את העמדת הפנים שאנחנו צופים בשעה היפה של מערכת המשפט? יפה היא לא.

מה נרוויח אם יבוטל המשפט? למרבה הצער, סילוק המשפט מחיינו לא יגרור את סילוק הנאשם מחיינו. לזה אין עדיין פתרון כה קל בדמוקרטיה. אבל לא נצטרך עוד את הקונספירציה מספר 1, שהשתלטה על חיינו בשנים האחרונות. זו התולה כל מהלך של נתניהו, כל החלטה, בכוונתו להביא לביטול משפטו. מלחמה ברצועת עזה? אולי מלחמת אין ברירה ואולי מלחמת הצלת נתניהו. תקיפה באיראן? אולי הזדמנות של הרגע האחרון, ואולי הזדמנות להצלת נתניהו. החזרת חטופים? חוק הגיוס? הפסקת אש? מינויי בכירים? תקציבים לחרדים? סלחנות לאלימות של מתנחלים? כל דבר מוכתב אולי על ידי שיקולים ענייניים וטהורים, ואולי על ידי טובת נתניהו.

אם המשפט יבוטל, לראשונה זה שנים נוכל לדון במה שקורה מסביבנו בלא צורך לשקול את האפשרות שבעצם הכל נועד לגרום לביטול המשפט. אין הבטחה שביטול המשפט יביא לשיפור במצב האומה, שההחלטות יהיו אחרות, שההפיכה המשפטית תיעצר, שהסדקים בחברה יתאחו. רק דבר אחד מובטח: מה שלא יקרה, הוא לא יונע מהמניע של ביטול המשפט, אם המשפט ממילא יבוטל.

האם מדובר בתקדים מסוכן? האם ביטול המשפט יסמן שעם קצת לחץ וקצת כוח אפשר לכופף את מערכת המשפט? האם יהיה הוא ניפוץ האשליה שכולם שווים בפני החוק? שאת ערכי מדינתנו אי אפשר לקנות? לא, שום תקדים כזה לא ייקבע כי מעולם לא היה, וסביר להניח שלעולם לא יהיה עוד נתניהו. כמה עוד נאשמים יכולים לגייס את המיליונים שנתניהו מגייס למימון הגנתו? לכמה עוד נאשמים יש בן שהוא מכונת רעל אדירה של איש אחד? כמה עוד יוכלו לגייס את נשיא ארה”ב להיות הקונסיליירי שלהם ואף להשתמש באיומים מאפיוזיים לשם כך? אין לחשוש מתקדים: לפנינו איש חד־פעמי בעל יכולות חד־פעמיות למלחמה חד־פעמית במשפט חד־פעמי. נתניהו יש רק אחד.

ומה אם יראה בכך ניצחון? ודאי שיראה בכך ניצחון. אבל גם אם יורשע במשפט אי שם בשנת תרפפ”ו, הוא יראה בכך ניצחון. מבחינתו, כל יום שהוא בשלטון הוא ניצחון. בשביל להכריז על משהו כניצחון אין שום צורך שיהיה באמת ניצחון. ברצועת עזה יש הרי שני מנצחים: ישראל וחמאס. באיראן יש אפילו שלושה: ישראל, איראן, טראמפ.

אבל אנחנו יודעים את האמת. נתניהו הוא איש מושחת, מרעיל בארות. עם משפט, בלי משפט. ואם יבוטל משפטו עכשיו — זה לא כי לא היה כלום וזה לא יהפוך אותו לזך וזכאי. זה רק כי הוא ומעריציו ועורכי דינו ומשפחתו ונשיא ארה”ב הצליחו להתיש אותנו. לעייף אותנו. להמאיס עלינו את המשפט. רק בשר ודם אנחנו, וימינו בעולם הזה ספורים. כך שבאמת: די כבר.