למחרת הפוגרום המתנחל המזמר וחבריו שבו ופלשו לטובא

הכפר טובא, אחרי מתקפה. שאלתי את סוג'וד מה לדעתה הניע את מי שתקף 
 "ותשובתה: "הם כמו כנופיות של המאפיה, הם רוצים להרוג 
רויטרס : Mussa Qawasma/: צילום

סוג’וד בת ה–18 התעוררה משנתה וניסתה להבין מי זורק אבנים על הגג. “פתחתי את החלון לראות מה קורה, ומישהו זרק עלי אבן שפגעה לי בפנים ובחזה. במיטה לידי ישן אחי הקטן בן ה–10, ג’וד. שני מתנחלים פרצו לחדר וגררו אותו מהמיטה אל מחוץ לחדר. הם הרימו אותו מהראש, לא מהגוף. חנקו אותו. עוד מתנחל נוסף, שפך בנזין והצית אש. בחדר סמוך הציתו מקרר, והגז שבתוכו התפוצץ. הכל התמלא בעשן. התעלפתי. אחרי כמה דקות התעוררתי והתחלתי לחפש את הדלת. פעמיים נתקלתי בקיר. מצאתי את הטלפון, הדלקתי את הפנס והצלחתי לברוח מהחדר הבוער”.

המתקפה על הכפר טובא בדרום הר חברון התחילה בשעה 21:50 ביום רביעי שעבר. לוחות סולאריים נופצו, חלונות נשברו, בתים הוצתו, נשים וילדים הותקפו במקלות ובאבנים. החשמל נותק, אבל האש בערה בכל מקום והשמים היו מוארים. התוקפים היו אמנם רעולי פנים, אבל כדי למנוע אי בהירות בדבר זהותם הותירו אחריהם גרפיטי באותיות ענק: “ארץ יהודה מתעוררת”. תושבים סיפרו שאחד הפורעים התחיל לרקוד ולהתפלל באקסטזה במהלך המתקפה.

עדותם של השכנים דומה מאוד לזו של סוג’וד: מתנחלים פרצו למבנה שבו ישנו נשים וילדים, שפכו בנזין והציתו אש. היכו שתי ילדות צעירות, אחיות, ושברו לשתיהן את המשקפיים. אשה בהריון מתקדם אושפזה עם חבלות קשות בכל גופה ושתי אצבעות שבורות, ונזקקה לשמונה תפרים בראשה.

רזאן בת ה–8 עומדת בחדר שבו אירע הכל, מוקפת בקירות שרופים, ומעידה בקול שבור שהיכו אותה במקל. תוצאות התקיפה ניכרות בפניה הפצועות וגם באֵימה המוחשית שאופפת אותה. קשה להפנים את העובדה שאדם מבוגר הניף מקל על הפנים הצעירות האלה. “עשר דקות הספיקו להם”, אומר אבא שלה, רדואן אבו ג’ונדייה. “הם היו מתואמים לגמרי, כל אחד ידע את התפקיד שלו: אחד ניפץ חלונות, אחד שפך חומר דליק והשלישי הצית”.

סוג’וד, שנפגעה באותו לילה משאיפת עשן, פגשה מחוץ לבית הבוער את בני משפחתה. אחרי רגעים ארוכים של חרדה התברר שאחיה הצעיר הצליח להימלט והתחבא בבית הסמוך, אצל סבא וסבתא.

זאת פגישתי השלישית עם סוג’וד. לפני חמש שנים הבאתי כאן את עדותה על מתנחלים שתקפו אותה כשהיתה בת 6. כשנה לאחר מכן כתבתי על ההתנכלויות של המתנחלים מחוות מעון הסמוכה, שבגללן זכו היא וחבריה לליווי של הצבא לבית הספר (“הארץ” 1.7.2021 ו–10.11.2022). העוולות האלה נראות כמו משחקי ילדים בהשוואה לפוגרום שהתרחש כאן לפני כמה ימים. ברור שכללי המשחק השתנו מאז 7 באוקטובר, אומרים קרובי משפחתה של סוג’וד.

הפעילות של “מחסום ווטש” מביאות ירקות טריים, שימורים, צעצועים ושקים מלאים בגדים. בהמשך הן גם יאספו כסף לרכישת משקפיים חדשים לילדות. אבל לנוכח ההרס הרב כמעט בלתי אפשרי להציע נחמה. גם אבא של סוג’וד, שנסע למשטרה להגיש תלונה ונשלח הביתה בתואנה שאין בתחנה חוקר שירשום את הפרטים, לא יכול להושיע. חיים צעירים נדרסים שוב ושוב על ידי אלימות סדיסטית, מאורגנת וממומנת.

יהיה מי שיטען שהפוגרומיסטים האלמונים הם מיעוט. שרוב הישראלים סולדים מהם. ואולי הם דווקא ההתגלמות המובהקת של רוח הזמן: תנו לנו גברים יהודים שיודעים לשרוף, לנקום, לרקוד ולהתפלל, וכשיבואו לספר לנו על הזוועות נגיד שאין מה לעשות, ככה זה במלחמה. או נשמיע מילה של הסתייגות ונחזור לענייננו, כפי שעושים רבים במרכז ובשמאל. או נשמח לאיד ונשאל למה לא הרגו יותר. ובכל מקרה לא נזדעזע.

כי אם הפשעים של חמאס מצדיקים לעצור אספקה של אנטיביוטיקה וכימותרפיה לעזה, ושימותו חולי סרטן וילדים עם מחלות כרוניות, ואם אפשר להרוג ילד עזתי אחד (כמעט) בכל יום מאז שהוכרזה הפסקת האש, אז כנראה כל מה שישראלים עושים הוא מידתי. ואם כך, למה שנזדעזע אם מישהו הוציא מהמיטה ילדה פלסטינית בשעה עשר בלילה, היכה אותה ושבר לה את המשקפיים. הזעזוע עצמו בוטל כמעט לגמרי, והוא שמור בעיקר למקרים שבהם מישהו מעז להגיד ג’נוסייד.

לפני שאנחנו נפרדות אני שואלת את סוג’וד מה לדעתה מניע את מי שתקף אותה, והיא משיבה לי באינטנסיביות ובלהט מפתיעים. “הם שונאים את הפלסטינים, הם רוצים שלא יישאר זכר לפלסטינים בפלסטין, הם לא רוצים שאנשים יחיו בשלום, הם כמו כנופיות של המאפיה, הם רוצים להרוג, רוצים שאנשים יחיו בפחד”.

יום לאחר הפוגרום שבו המתנחל המזמר וחבריו ופלשו לאחת החצרות בכפר. בסרטון שצילמו התושבים אפשר לראותו מתפלל בדבקות עם תפילין על המצח ועל הזרוע. כמו בתקופות אפלות אחרות בהיסטוריה, האלימות ממוסגרת לא כפשע אלא כמעשה פולחני של ציות לציווי אלוהי. כהקרבה עילאית ומוסרית. תג המחיר, הפעם: שישה פצועים, בהם חמישה ילדים.