שני, 22 ספטמבר, 2008

 

לידה במעבר חווארה

 

בליל ה-5-6 בספטמבר ילדה אישה תינוק מת במעבר חווארה (השער הדרומי של העיר נצרת). היא הגיעה למקום בחצות בדרכה לבית החולים בנצרת, ועוכבה על ידי חייל. הלידה התרחשה במעבר כעבור שעה. אנו (MW) פרסמנו את האירוע בערוצים שונים, ורק לאחר שעשינו זאת, הוא הובא לתשומת לבם של גורמי הצבא.

 

ושואלים אנו:

  • כיצד ניתן היה להשאיר אישה שהייתה צורחת מכאבים בלידה להמתין שעה שלמה עד שניתן לה לעבור?
  • כיצד ייתכן שלחייל במעבר אין את הסמכות לאפשר לאישה בהריון להמשיך ישירות לבית החולים?
  • כיצד ייתכן שאין מפקד במשמר שמחויב לפנות אליו החייל עם הנחיות מיידיות?
  • האם ישנה קבוצת הוראות למצבי חירום הומניטריים?
  • האם מערכת הפיקוד בשטח כל כך פגומה, או שמא החיילים מנותקים לגמרי מהמפקדים שלהם?
  • האם אנו יכולים להיות המקור היחיד לדווח מהשטח?

ולמה בכלל יש למנוע את חופש התנועה בין כפר קוסרא לבית החולים בנצרת???

 

רַק מי שמבין יכול לתפוס את זה

 

הדרך שוּטחה, ומול שטח המעבר עומד מבנה שמירה. על הגבעה למזרח הוקמה תחנת שילוב צבאית – מגדל שמירה, דחפורים, ואבק משתולל בכל מקום. כשגענו, כל הרכבים עמדו. בתוך כמה דקות, הדברים התחילו לזוז. חלקם נבדקו במהירות, אחרים הסתלקו, שמחים שהמעבר מאחוריהם. מצד הגבעה גיחו חיילים חמושים ומגזים בעוז, והורו לנו לעמוד “פה” (בדיוק במקום שבו עמדנו בכל מקרה) ולא להיכנס לאזור המעבר, שלעכשיו הוא פשוט דרך פתוחה. שאלנו על מה כל הבנייה ההמונית הזו, והם ענו שזו הקלה בבדיקה ובשליטה. דברי החייל: “הומא ומגדל” (מגדלים וגדרות, בהתייחסות לשלהי התקופה הציונית הראשונית בפלסטין בתחילת המאה ה-20 ואילך).

(ואדי נאר, 24.8)

 

המעבר כבר איננו, נותרה רק שמשייה קרועה ומבנה קטן. שלושה או ארבעה חיילים שוהים ליד המבנה ומנחים את התנועה לשני הכיוונים. פועלים המגיעים ממקום עבודתם במעלה אדומים או קידר לא מורשים לעבור בהליכה (כפי שעשו עד כה), והם נאלצים לעלות על מונית, לשלם דמי נסיעה וכך לעבור את המעבר – מרחק של כ-200 מטר – ומאוחר יותר לעלות על מונית אחרת להגיע ליעדם.

(ואדי נאר, 24.8)

חינוך מחדש ‘לָהֶם’

החיילים נראו מאוד לחוצים כשגענו: קווי ההמתנה היו ישרים להפליא, והחיילים הוציאו פקודות תמיד להחזיר את האנשים לאחור, עוד ועוד אחורה, וגרם לנו לתהות מה קרה כאן לפני שהגענו. כך זה נמשך כל זמן המשמר.

שישה רכבים ממתינים להיכנס לנצרת. ליד מבנה הבדיקה, נציג ה-DCO מסביר לאחד מהנהגים כי הוא לא יכול להיכנס מבלי אישור מיוחד. החיילים נשמעו כאילו כל מה שהם רצו זה ‘לחנך מחדש’ את הפלסטינים במהלך המשמר שלנו. “החזירו אותו אחורה, הוא עוקף את כל השאר!” מורה הסמ”ג לחייל אחר. הרכב המדובר היה מרצדס חדשה ומבריקה, והחייל הסס קצת במילוי משימתו. אבל הסמ”ג לא היסס. הוא הורה לנהג להסתובב. תהינו, האם בסופו של דבר יענישו אותו ויגרמו לו לעמוד מול הקיר או אולי לכתוב 100 פעמים על הלוח: “אני לא אעקוף יותר אף אחד בתור?”

(חווארה, 25.8)

במהלך פגישות שונות שקיימנו עם דרגים שונים לגבי התנהלות במעברים, שמענו הרבה על הוראות שיכולות לקבוע כיצד מתנהגים החיילים במעברים. אך יש פער עצום בין מה ששמענו לבין מה שאנחנו מוצאים בשטח. שמענו מהמפקדים שהעונש לפלסטינים במעברים לא מותר. מה אנחנו רואים בכל משמרת? חיילים שמורשים להעניש – שלוש שעות עיכוב, החזרת אנשים לתור, החרמת תעודות זהות – וכל זה למה? “כי הוא היה חצוף!” “כי הוא צריך ללמוד את הלקח!” ועוד. מה קורה כאן? מהו המסר שהחיילים מקבלים? או, אלטרנטיבית, האם מדובר בכך שכל חייל “הוא מלך”?

פנו אלינו שני נהגי מוניות שנקראו לבית המשפט הצבאי בתיאום תנועה במחנה עופר. הם הגיעו בתאריך המתוכנן, חיכו, ובסופו של היום נאמר להם שאין ‘תיק’. זה אומר שהתביעה לא שלחה לבית המשפט אישומים.

(בית לחם, 11.8)

נהג מונית מבית אummar מחכה כבר משנת 2005 לדין תעבורה. רישיונו נשלל והכנסתו מעוכבת. הוא מנוע לנהוג, מקור פרנסתו היחיד (מאז 2005!)

(בית לחם, 11.8)

לאחר ששמענו על תפקוד בתי המשפט הצבאיים במשך שנתיים, גילינו כי זכויות הנאשמים לא נשמרות, הם נמנעים מקשר עם עורכי דין, יש חוסר תרגום במהלך המשפטים, ולעיתים רחוקות נערכות חקירות עדים והוצאת ראיות. ההתבוננות גם לימדה אותנו כי כל עוד הכובש הוא זה שמציב ומאכף את הכללים על האוכלוסייה הכבושה, ובמקביל הוא גם השופט והסמכות הענישתית – מערכת משפטית כזו אינה נתפסת אפילו כלכבודה של צדק.

בהשראת הימים הללו, לאחר הטבח בעסירה אל-כביליה, מעניין לציין את תשובתו של מפקד חטיבת חברון לחברות מחסום ווטש שנפגשו איתו במקרה ליד מעבר ‘הפאמסי’ בחברון ושאלו אותו על אלימות המתנחלים: “החיילים הונחו להגיב מיידית לכל מהומות של מתנחלים ולא לחכות למשטרה. לעיתים קרובות החיילים לא פועלים על פי הוראות אלו כי יש אינטימיות בלתי נמנעת בין המתנחלים לחיילים. חייל בודד, או צמד, מתקשים להגיב.”

(חברון, 27.8)

לתרומה

תערוכה דיגיטלית

25 שנה בשטח.

תמונות שמראות מדוע אנחנו עדיין כאן.

כניסה לתערוכה