אזור בית לחם

מעבר רחל:

 06:05  כבר הרבה אנשים בחוץ. ישנן 4 עמדות פתוחות. התורים ארוכים מאוד. הרבה אנשים נכנסים לתוך שטחי הרשות – ללא כל בדיקה. ב- 06:45 אין אנשים בתורים. נאמר לנו שהיה יום טוב במחסום ושגם בצד השני ריק.  

15:40 – המחסום הדרומי של עזון עתמא
אין פלסטינים המחכים במחסום, רק החיילים המאיישים אותו.
נכנסנו לכפר ונסענו למחסום הצפוני. תור של מכוניות משני צידי המחסום, כל רכב נבדק. הבדיקה נעשית רק בכיוון אחד, לחלופין.
כמה נשים מחכות לרכב שיעבור את הבדיקה וייקח אותן לתוך הכפר.

חזרנו למחסום העליון.רכב מוריד כעשרה פלסטינים, הנעמדים בתור כדי להיכנס לכפר.

16:05 - עזבנו.

מאחר ובפלסטין נהוג שעון חורף ורצינו להתמקד היום במעבר תלמידים – יצאנו מאוחר.

6:50 ענאתא

בתחנת ההסעה סיפר לנו הסדרן כי אתמול בערב, ליל אל קאדר, היו מהומות במחסום ועיתונאי הוכה. בשיחה עם הקצין הבינונו שאכן היו בעיות אמש.

מעבר התלמידים התנהל בצורה מסודרת. סדרו להם נתיב בו הם עוברים במהירות, ונבדקים רק אלה הנראים גדולים. בשעה זו היו עוברי רגל מעטים במחסום אך טור כלי הרכב היה ארוך וסופו לא נראה. בדיקת הרכבים נעשתה ביעילות והיו בודקים אחדים.

נתקלנו בזוג משועפט (הוא בעל תעודה כחולה, היא מירדן ויש לה ויזה ישראלית ואיחוד משפחות,) שהיו בדרכם למשרד הפנים. הבעל התווכח עם שני שוטרי מג"ב אך הם סירבו להתיר את מעבר האישה. נראה כי הזוג נכנע, האישה לקחה את בתם הקטנה בזרועותיה והתכוונה לשוב. פנינו אל אחד משוטרי המג"ב שהציג את עצמו כמפקד המחסום (הוא לא היה קצין, ותג הזיהוי שלו היה גלול היטב סביב הכותפת), וטען בכל תוקף שהוא ממלא את ההנחיות. כשהבעל הסביר שהאישה היא שזומנה למשרד הפנים, אמר המג"בניק שהבעל ילך במקומה ויביא פתקה. חזרנו לימי מפא"י העליזים. בינתיים הגיע למקום קצין וביקש מהמג"בניק להתרחק. הוא הסביר לאיש שיש נציגות של משרד הפנים בקרית הממשלה בקלנדיה והם יכולים לגשת לשם כל יום. במשפט אחד קצר של אינפורמציה נתן הקצין לאיש מענה. אנחנו מקוות שהאינפורמציה היתה מדויקת.

מעבר הזיתים

כשעברנו מזרחה הבחנו שאין כלל אנשים בתוך המחסום. משהגענו לקרוסלה החיצונית ראינו 25-30 אנשים מתגודדים והקרוסלה נעולה. בפנים עמד ילדון קטן כבן 5-6, בידו מסמכים ועל גבו ילקוט, מביט בעיניים מבועתות בקרוסלה הנעולה. לכוד מלפנים ומנוע מעבר מאחור. טלפנו למפקד המעבר א. אך בטרם השיב נפתחה הקרוסלה, האנשים נהרו פנימה ונער בוגר לקח את הילדון תחת חסותו. כדקותיים חלפו, והילדון חוזר ממרר בבכי מרורים. לא הצלחנו להרגיעו, לא יכולנו לתקשר עימו וכל מה שנותר לעשות הוא לפנות אל החיילת שישבה בבודקה, עסוקה בענייניה ועיוורת לחלוטין למתרחש, ולבקש שתפתח את הקרוסלה ליציאה. מילי סייעה לזאטוט לדחוף את הקרוסלה והוא ימשיך בדרכו ממרר בבכי.

בינתיים א. החזיר טלפון. הקשיב לדברינו והבטיח לברר. זמן קצר חלף והוא שוב התקשר:

א.    החיילת הממונה על הקרוסלה החיצונית כנראה הלכה לשירותים. פעולה טבעית ואנושית, שגם את, (כלומר: אני) נצרכת לה. למה לא החליפו אותה? אנשים עבדו אתמול עד חצות לרגל ליל אל-קאדר ואין מספיק כוח אדם.

ב.    הילדון? לא היה ולא נברא. אצלם ילדים לא בוכים. שאלתי אם הזיתי אותו. הוא הבטיח לשוב ולברר.

טלפון נוסף מא. הגיע אחרי זמן מה: כן, היה ילדון והוא בכה מפני שאמא שלו החטיפה לו מכות. אבל הילד היה לבד, לא נראתה שום אמא. א. טען שהיא עברה לפני שהגענו. אם היא עברה, מדוע חזר הילדון בפעם השנייה? נותרנו לתהות, יש סימני שאלה ותשובות אין.

כשפנינו לחזור נכנסנו לשרוולי הבידוק. הדבקתי את תעודת הזהות שלי לחלון והחיילת בהתה ובהתה בה ממושכות. חברתה באה לעזרתה ובעד הרמקול נשאלתי אם אני מבינה עברית. נשאלתי שוב ושוב. לבסוף אמרה החיילת: "אני המומה! אף פעם לא ראיתי פה יהודיה. מה את עושה כאן?" וכל זאת לאוזניהם המשתאות וחסרות הסבלנות של הממתינים בתור.

ודאי נאר

תנועה זורמת, פחות או יותר. עיכובים שגרתיים, אקראיים.

 14:10 – זעתרה. ארבע מכוניות ממתינות.

 14:20 – בית פוריכ. מכוניות עוברות ללא בדיקה, לשני הכיוונים. הן אפילו לא מאטות.

 14:30 – עוורטא. רכב ישראלי בתוך התעלה, ליד הגדר ומשטרה כחולה. כנראה תאונה.

 14:30 – חווארה. מכוניות עוברות ללא בדיקה לשני הכיוונים. טנדר עמוס עצר בכניסה ונשלח לעוורטא. חיילים מציצים לתוך משאית גדולה וריקה ונותנים לה לעבור לכיוון שכם.    

 13-50
מחסום אירתח
הגענו למחסום.ביציאה מטול כארם, עמדו  3 גברים שלטענתם הם מחכים כבר שעה שיפתחו את השער
ויתנו להם להכנס לישראל. עברנו לצד השני ובקריאות לעבר חלל המעבר תקשרנו עם קול בלתי נראה שהתווכח איתנו על זמן ההמתנה של המבקשים להכנס. כעבור 10 ד' ראינו את האנשים יוצאים.
תנועת מרובה  של פועלים אבל זורמת ללא בעיות. כולם מתלוננים שהבעיה העיקרית היא בבקר. מחכים שעות.
לפני שהמשכנו לאייל עברנו שוב בשער הכניסה והמחזה חזר על עצמו. אנשים עמדו חסרי אונים , מחכים שמישהו יתייחס. ואכן לפתע נשמע מהרמקול  קול נשי  ,דובר עברית: "המשרד סגור עכשיו, חיזרו הביתה". האנשים פנו אלינו ואמרו: אבל אנחנו צריכים לעבור ולא למשרד. אמרנו לו שיגיד זאת בקול לחלל האויר, בטח הקול הדובר גם שומע. אחד האנשים הושיט את האישור מבעד לסורגים וצעק: יש
אישור לעבור".
הקול ענה: בסדר! והשער נפתח.
 14-50
 מחסום אייל.
תנועה מאד גדולה של אנשים אבל התנועה עברה מהר מאד תוך חמש דקות.
15-15
מחסום צופים לא נצפו אירועים.
עברנו במעבר אליהו במסלול המיוחסים , בחזרה לתל אביב.

 מחסום בית לחם, 06:45: רבים, רבים חיכו בחוץ וברחוב היה תור ארוך של מכוניות שחיכו  לנוסעים.באולם הקבלה היו תורים ארוכים, חמשה  אשנבי בדיקה היו פתוחים. האנשים מאוד כעסו.  לאחר כ- 20 דקות פגשנו את דניאל – נציג  תכנית הליווי האקומנית –  ושמענו ממנו את כל הסיפור.  הוא סיפר שהמחסום נפתח בזמן אולם לאחר 15  דקות  פשוט  נסגר.  במשך ה - 15 דקות היו פתוחים  רק שני אשנבים ביציאה לירושלים.   הוא טילפן  12  פעמים לסיוע  ההומניטארי אך ללא  תועלת.     ב- 06:45  המחסום נפתח שוב.   זו הסיבה לעיכוב של  כל העוברים לירושלים  ולתורים  הארוכים.   ב – 07:15 הגיעו כמה אנשים, ללא ספק  מאוד מבוגרים,  שביקשו  להגיע לאל-אקצה.  מכיוון שהם היו ללא  רשיון  הם לא הורשו לעבור ופשוט נאמר להם לעזוב.  איך שהוא הצלחנו לתקשר עימם  והצענו להם לשבת על הרצפה ולחכות  ל-  08:00  – בשעה זו אפשר לעבור ללא רשיון.   הם התיישבו   בקבוצה  שהלכה  וגדלה   ולאחר זמן מה  הצטרפה  למעגל קבוצה נוספת של נשים.    ב- 07:45,  כאשר כבר הייתה רגיעה, הם הוזמנו לעבור.  דיברנו עם השוטר האחראי ואמרנו לו שצריך להגיד לאנשים  שב- 08:00  אפשר לעבור ללא ר שיון ולא לשלוח אותם הביתה,  אולם הוא לא גילה    עניין בדברינו.   כשעזבנו, בערך ב- 07:55 ,  רבים עוד חיכו  במעברים.

מת"ק עציון, 08:45:  כפי הנראה המת"ק  נפתח בזמן.   ארבעה אנשים חיכו  לטיפול.  לאחד מהם,  מסורב  שב"כ ,   נאמר  לבקש  עזרה  מ - ס.      

 הודעה חשובה: מהלילה בחצות יש סגר! אין טעם לשלוח משמרות למעברי ארתאח ואייל.

ולמי ששכחה (כמונו) השעון בפלסטין הוחלף, כשאצלנו 4 בבוקר - אצלם 3.

4.30 (שעון ישראל) ארתאח. הכול סגור. אנשים עומדים בחוץ בחושך, צפופים מחכים מאחורי הסורגים. למרות שאצלם השעה מוקדמת יותר, הם נאלצים לצאת לעבודה לפי שעון ישראל.

כלומר, להגיע למחסום במקום ב 4, ב 3. וזאת לאחר ליל רמדאן, ולקראת יום עבודה בצום.

4.40 שתי הקרוסלות נפתחות, מהקרוסלות יוצאים כ 40 איש, והקרוסלות נסגרות. ה 40  הללו מחכים לבדיקה בשער צר עם חיישנים - מגנומטר. המעבר והבדיקה בשער הצר - לכולם - כ 3 דקות בלבד.

וכך חוזר חלילה: פרץ של 40 איש יוצא מהקרוסלות, הן נסגרות, הם ממשיכים לבדיקה בשער הצר שלאחריו, ונכנסים לבדיקות נוספות בתוך המחסום.

בשעה 5 במגרש החנייה כבר ראינו אנשים רבים שעברו את כל הבדיקות. כלומר, הבדיקות נעשו ביעילות ובמהירות.

במגרש החנייה יש מים שאנשים שותים מהם ומתרחצים בהם.  יש 2 מתקני שירותים נקיים ואנשים משתמשים בהם.

5.30 אנו חוזרות אל הקרוסלות שבחוץ, והתור עדיין ארוך מאד. השגרה המתוארת לעיל - מדכאה:

דמויות רצות בחושך לתפוס תור, ואחרות נשארות מאחורי הגדרות. העמידה בתורים ממושכת ומתישה.

מחוץ לתחום המחסום עומדות משאיות ענקיות עם בטונדות, חלקי חומה.  מתברר שהמחסום כולו יהיה "מוגן" על ידי חומה. חלק מהחומה כבר בנוי. לא ברור מפני מי יש להגן כאן. אבל המיליונים נשפכים.

6.00 התור בחוץ הולך ומתעצם. עדיין חשוך מכדי שאפשר יהיה לצלם כראוי.

6.15 - צילום אחרון - הבטונדות על המשאיות ובגדר. אחד הנהגים מהמשאיות שואל אותי:

"מאין אתן"?. אני: "מתל אביב".  "בשביל מי אתן מצלמות?".  אני: " בשביל מדינת ישראל...".

עזבנו.

6.45 קלקיליה.  ריק.  מעל המגדל משקיפות שתי חיילות. כמעט שאינן נראות.

מכאן נסענו לעזון החסומה. היה עלינו להביא לעבדאללה (ידיד של תמי) ילקוטים לילדים לבית הספר.

ניסינו להיכנס דרך עזבת-טביב, בכביש החדש והיפה. הדרך נראתה פתוחה, אבל לאחר כמה קילומטרים הגענו לחסימת עפר וסלעים. (כאילו בכוונה הטעו אותנו ולא הציבו את המחסום לפני כן).

חזרנו ונכנסנו משער מעוצב יפה אל עסלה, וממנה אל עזון. בפתח עזון לא ידענו איך להמשיך. עצרה לידנו מכונית עם 6 נערים (נראו כמו אלה שזורקים אבנים שבגללם הכפר נצור...). ביקשנו את עזרתם.

תוך כדי שיחה עם אבדאללה נתתי להם את הטלפון כדי שיסביר להם איך להגיע אליו.

בתחילה הם קצת נדהמו, ושאלו: "אתן מחפשות ערבי?", עניתי כן! יש פה יהודים?"...

הם דברו עם עבדאללה והורו לנו לנסוע אחריהם. וכך, בעזרתם האדיבה,  הגענו למחוז חפצנו.

מסרנו את התיקים וחזרנו.

7.10 שער 109 במעבר אליהו. לא ירדנו מהמכונית, כי רצינו להגיע לראס-עטייה כשהילדים הולכים לבית הספר. מהמכונית ראינו מספר לא רב של פועלים, מחכים בתור לבדיקה, ועוברים.

7.20 מחסום ראס-עטייה. אנשים בודדים מחכים ליד המחסום לקרוביהם שיגיעו מהצד השני.

גם מכוניות אחדות מחכות. אנחנו שואלות את האנשים איך זה שאין ילדים שהולכים לבית הספר.

ואז מתברר שהשעון בפלסטין כבר הוחלף.

השעה בפלסטין 6.20 (ולא 7.20). כדי לראות את הילדים עלינו לחכות שעה. לשמחתנו הגיעו למחסום הילדות של עבד, רועה הצאן שגר בחושה ליד המחסום. אנחנו מכירות ותיקות. שמחנו מאד להיפגש.  ובסוף נפרדנו.

למרות זאת הגענו הביתה בשעה 9.00. הדרך הביתה ארכה יותר משעה, בגלל התנועה הכבדה בשעת הבוקר כשהכבישים עמוסים.

בית לחם (הצד הפלסטיני)

ליל אל-קאדר, ליל ההתגלות הראשון של המלאך. לילה זה נחשב ליום הדין בן נקבעים גורלות בני האדם.

בברור שעשינו לגבי שעות הפעילות המיוחדות במחסום לחג הזה נמסר לנו כי החל משעה 14:00 יכנס לתוקף הנוהל המתקיים בימי השישי של חג הרמדאן.

 הגענו למחסום בשעה 14:20 כאשר תנועת העוברים והשבים הייתה עדיין מתונה.  ברחבת החניה עמדו עוד דוכני מכירת פירות וירקות. עמדות הבידוק המיוחדות שהוקמו בפאתי מגרש החניה לימי הרמדאן לא היו מאוישות והתנועה התנהלה דרך "כלובי" המעבר הרגילים. השער ההומניטארי היה סגור וכל הקהל הצטופף בכניסה המיועדת לגברים. לאט לאט התגברה התנועה ונוצר דוחק – אך המעבר ההומניטארי נשאר סגור. רק לאחר פניות אחדות אל הממונים במקום ומחוצה לו נפתח השער ההומניטארי לתנועת הנשים.  אולם מעבר הנשים המבוגרות וקבוצות התיירים המעטות שהגיעו למחסום נחסם על ידי עשרות נשים צעירות שלא הורשו לעבור והתגודדו בסמוך לפתח ההומניטארי  בתקווה כי יתחולל "הנס" והן תורשנה לעבור ולעלות לירושלים לתפילה. הלחץ הלך והחמיר ונדרש זמן עד שהשוטרים ואנשי המינהל התעשתו ומצאו דרך להקל את הלחץ. במעבר הגברים זרמה התנועה ומדווח שקבלנו למדנו כי נדרשה רק כחצי שעה למעבר כולו. רק בשעה 16:30 לערך  פונו דוכני המכירות ממגרש החניה ונפתחו עמדות הבדיקה בפאתי המגרש. הלחץ ב"כלובים" ירד מאד ואתו גם המתח הרב ששרר במקום.  

 09:10 מחסום חווארה
כשהגענו החיילים לא הרשו לנו לחנות במגרש החניה הנטוש, אבל אחרי שהחלפנו איתם כמה מילים הם התרצו, ובהמשך גם בקשו לדעת עוד על פעילות מחסוםווטש.
תנועת המכוניות די זורמת, יש בין חמש לעשר מכוניות בממוצע ליד המחסום, ספרנו כ-4 דקות המתנה למכונית, פחות או יותר. לעיתים ממתינות 15 מכוניות.
החיילים עצרו אוטובוס. הורידו את הנוסעים. העמידו אותם בשלוש שורות – מול השמש. בדקו תעודות. בדקו את האוטובוס, סרקו אותו בעזרת כלבים, את תא המטען בדקו עם הכלבים פעמיים.(לדברי מיקי הם משתמשים בהזדמנות זו לאילוף הכלבים). עברו 17 דקות עד שהורו להם לעלות חזרה.

10:00 מחסום בית פוריכ 
תנועה חופשית.
10:15 נכנסנו לכפר.  עלינו לעירייה (מועצה מקומית?). מיקי נהלה שיחה ידידותית עם ראש הכפר – הועלו תלונות בהקשר לדרך  המובילה דרומה, מערבה, שאסורה עליהם הכניסה אליה. וכן בהקשר לכך שהצבא מונע גישה למטעי הזיתים שלהם, מרחק מטרים במעלה הגבעה הנשקפת מחלון העירייה. בגלל  הקירבה ליישוב איתמר. הם נאלצים לייבש את העצים מחשש מהמתנחלים ומהצבא.
ראינו שם שלט פרסומת ענק (מיקי צלמה) על תוכנית לפתוח הכפר. הם מקבלים תרומות מחו"ל לפרויקט.

11:10 צומת תפוח (זעתרה) 
התנועה זורמת בד"כ. מכוניות חשודות מופנות הצידה.היינו שם כרבע שעה. מכונית עמדה בצד, כל הדלתות פעורות. נסרקה גם על ידי כלבים.החיילים לא הסכימו לומר לנו מה הבעיה. גם לא הרשו לנו לדבר עם הנהג  שעמד בשמש כמה מטר מהרכב. טענו שזה מסוכן. חששנו שיתנכלו לו אם ניצור איתו קשר.