החיילים מתגודדים ומסרבים לענות לשלום , הם ממש לא מעוניינים לדבר ולעדכן. אבל התנועה זורמת כל הזמן ללא כל עיכובים.

06:45 הדרך לראס עטיה שוממת  - חג היום, עיד אל פיטר. החצבים פורחים לצד הדרך היפה ויורד גשם. שלושה חיילים נמצאים בבודקה בכניסה לכפר והשער פתוח.

07:10 מעבר אליהו שומם אף הוא. בכניסה לקלקיליה, שני חיילים במגדל השמירה. אין נפש חיה מלבדם. גם מגרש החניה ריק. בכביש תנועה ערה של מכוניות ישראליות המגיעות מכיוון צופין ופה ושם מוניות פלסטיניות.

ברחוב הראשי בכפרים נבי אליאס ופונדוק כל החנויות סגורות. 

בפניה לעזון עומדים שני צעירים פלסטינים. אחד מהם מספר שהוא עובד בכפר סבא. היה לו אישור מעבר של קו התפר לעבור לאדמות החקלאיות של המשפחה והאישור הוחרם. הוא הראה לנו פתק שקיבל מהחיילים שמאשר את החרמת האישור ומפנה אותו למת"ק לבקש אישור חדש. לדבריו הוא יצא וחזר דרך מעבר אליהו אך לא פנה לחדר הבידוק.  בזמן שדברנו עם הבחור הגיעה מונית עם פועלים שחזרו הביתה. לדבריהם המעבר לישראל היה סגור. צלצלנו למוקד ההומניטארי ונאמר לנו שאין סגר מאתמול בלילה. יותר מאוחר כשהגענו למעבר באירתח התברר לנו שהיום המחסום נפתח ב 07:30  מתוך הנחה שהפועלים לא יוצאים לעבודה בחג.

הכניסה לעזון מכביש 55 חסומה בסוללת עפר גבוהה ועליה תלתליות שלא מאפשרות אפילו מעבר הולכי רגל (בתמונות למעלה). כמה עשרות מטרים לפני הסוללה עומד ג'יפ משטרה ולידו שתי חיילות וחייל, מג"בניקים. עצרנו לצלם את הסוללה עם התלתליות. החיילים התקרבו לברר מי אנחנו. הערנו על החסימה שגבהה ולא מאפשרת מעבר הולכי רגל. אחת החיילות הרגיעה אותנו: "הולכי רגל יכולים לעבור" "איך? למרות הגדר?"  "כן, הם ערבים" 

08:30 בכניסה לבית ליד, דרך שנהגנו ליסע בה מא-ראס לענבתא, נוסף שלט חדש בצבע אדום עליו כתוב:  השטח שלפניך הינו פלסטינאי, אין כניסה לישראלים - כניסה לשטח מהווה עבירה על החוק.

08:40 ענבתא  

אנחנו מתקבלות בברכות שנשמעות דרך מערכת הכריזה ממגדל השמירה. חייל אומר לתוך הרמקול: "בוקר טוב נשות מחסום ווטש" וממשיך בשירת "הללויה". 

מעט מכוניות נוסעות בשני הכוונים. חלקן עם לוחיות צהובות. אין חיילים בבודקה.

09:15 אירתח

שלושה אוטובוסים במגרש החניה אוספים משפחות  לביקורי אסירים. כמה מוניות מחכות לנוסעים. פלסטיני מטול כרם קיבל אישור לצאת לשלושה ימים לבקר משפחה בברטעה.  הוא בן 55, יש לו שבעה ילדים, עובד כטייח בגוש תל מונד כבר 18 שנים. יום אחד התברר לו שהוא מנוע שב"כ. כדי לברר למה ולהסיר את רוע הגזירה הוא התקשר לעורך דין, שילם כסף רב ועכשיו שוב יש לו אישור לעבוד בישראל.

למרות שהסגר בוטל אתמול בלילה, שערי המעבר באירתח נפתחו הבוקר רק ב 07:30 כנראה מתוך הנחה שבחג הפועלים לא יוצאים לעבודה.  מוקדם יותר פגשנו פועלים שיצאו לעבודה ונאלצו לחזור הביתה מכיוון שהשערים לא נפתחו.

09:30 האוטובוסים עם משפחות האסירים יצאו לדרך.

6:05-8:20

6:05 עאנין

בחור אחד מחכה מול ההאמר ואחר - ליד השער הפנימי. ב-6:10 עובר הראשון. ליד השער הפנימי כ-7 אנשים. ב- 6:22 אין יותר עוברים במחסום. זהו היום השני לעיד-אל-פיטר. המעטים שעברו, חלקם מלווים בילדים קטנים, לבושים חגיגית ונוסעים לביקור קרובים. מה יהיה על הליכלוך שהולך ומצטבר בין עצי הזית לצד המחסום?

6:40 ריחן-ברטעה
נוהל שבת. השערים סגורים. החניון העליון ריק ממכוניות. השער נפתח עבור מכוניות ישראליות שמגיעות מכיוון הגדה. בשעה 7:00 - "בוקר טוב תחילת הזרמה". אלא שהיום אין הזרמה. בנין הטרמינל סגור. המעטים שמבקשים לעבור - עושים זאת דרך מיתחם בידוק המכוניות. במגרש החניה התחתון - מונית ומכונית פרטית מחכות לנוסעים בקירבת שער היציאה מהטרמינל. אנחנו מגלות להם שהטרמינל סגור ונהג המונית אוסף מספר נוסעים שיורדים ברגל דרך השערים המיועדים למכוניות. מישהו מתלונן שלא ידע שיפתחו רק בשבע. הוא הגיע בשעה חמש למחסום. שני אחראים במקום, ניר ואמיר, טוענים שאין צורך לתלות מודעות על הנהלים הזמניים כי כולם יודעים שהמחסום פועל היום במתכונת שונה. הודיעו לכולם: לעיריות, לרשויות ולכל מי שצריך לדעת. 7:40 שקד-טורהשקט. ב-7:47 מגיע מישהו מכיוון הגדה. יוצא כעבור 3 דקות עם חיוך גדול. ב-8:05 מגיע טרנזיט מכיוון מרחב התפר. הנהג מתקבל בנשיקות וחיבוקים ע"י קצין מת"ק. חג שמח.

08:00 בצומת ג'ית על הכביש המוביל מזרחה עומד האמר צבאי לרוחב הכביש.
כביש הקיצור מכוון שבי שומרון  סלול ומזופת כמעט עד לחיבור עם הכביש המוביל לדיר שאראף. מספר מכוניות ישראליות מכיוון שבי שומרון כבר משתמשות בו למרות שעדיין לא נפתח.
במחסום החביות  ארבעה חיילים עומדים מתחת לרשת ליד הבודקה. שניים פורשים לעבר הג'יפ שמחכה להם לצד הדרך, סיימו את המשמרת. אחד החיילים מהשניים שנותרו ניגש לשוחח איתנו. לדבריו במשך כל ימי הרמאדאן כולל ימי החג, ערביי ישראל יכולים להיכנס לשכם ללא הגבלה. השעה מוקדמת. שעון החורף הונהג כבר בגדה ולכן כנראה כמעט ואין תנועה.

מחסום קלנדיה
בבגדי מחלצות הגיעו הפלסטינים למחסום בדרכם לביקורים משפחתיים - ממנהגי החג. בשל סגר ראש השנה החל במקביל לחג עיד אל פיטר, בוטלו אישורי המעבר, או כנאמר: "רק כחולים עוברים" (בעלי ת.ז. ישראליות). כך לא התאפשר לתושבי הגדה לבקר את משפחותיהם במזרח ירושלים. מרבית התנועה נעה לתוך שטחי פלסטין ומיעוטה - ממנה לירושלים.

עוד בטרם הכניסה למחסום שמענו את החיילת: "סגר, סגר, סגר, סגר... היום יש לנו חג, ויש לנו חוקים, לא לבוא לפה!"

במתחם המחסום ראינו את בן-שיחה מנפנף מול האשנב הסטרילי/המזוהם באישור המעבר שלו והחיילת חוזרת שוב ושוב על משנתה: "סגר... יש לנו חג..." וגו'. המנגינה קבועה, הטקסט קבוע, ההדגשה על "לנו". האדם ניסה להתמקח: "אני בן חמישים ושבע שנה!", והחיילת: "תבוא מחר",  ובזאת ראתה את הנושא סגור ועברה "לטפל" באחריו בתור. היו עוד שניסו את מזלם.  ביניהם אדם שיש לו רכוש במזרח ירושלים, בעבר היתה ברשותו תעודה כחולה אלא שעזב את הארץ למשך זמן ומששב לביתו  גילה שאיבד את זכאותו לתושבות. עכשיו הוא מתדפק על דלתות הכניסה למקום הולדתו שהוא מרכז חייו - ונדחה.

הכללים חדים וברורים כתער. כולם הושבו אחור באבחת לשונה של החיילת: "יש לנו חג!"

בתור לעברו האחר של המחסום, בחור צעיר תינה באוזנינו את קשיי שיגרת יומו של הפלסטיני במחסומים וקינח במשפט:
 "כמו שאתם אומרים: לא נשכח ולא נסלח". 

מסביב למחסום תזכורת אילמת לאירועי ארבעת ימי השישי של חודש הרמדאן: סלילי קונצרטינות פרוסים, בטונדות מפוזרות ללא תכלית או שיטה, מעבר המכוניות אל השטחים שהוצר לכדי צוואר בקבוק גורם לפקקי תנועה לנוסעים לתוך שטחי פלסטין, נעליים מיותמות רגליים זרוקות ללא בת זוגן ובכל השטח - עזובה וזוהמה.

מחסום עטרה/ביר זית
ממרחקים ניכרים סממני השליטה במחסום: הפילבוקס מזדקר כסמל פאלי; סביבו, לתוספת הוד, מיתמרים עמודי תאורה, שבאורם מבחינים עוד בטרם מגיעים לראש הגבעה. שני חיילים "שבוזים" ניבטו אלינו מחלון העמדה וניסו בצעקות לנהל דיאלוג שיפיג ולו במעט ולרגעים ספורים את שיממון ועגמומיות החג שנתקעו בו במרום המגדל ללא תכלית ומעש.

הרִיק זועק לשמים. היום הראשון לעיד אל פיטר – החג המסיים את חודש הרמדאן, בו נוהגים לבקר את הנשים מהמשפחה הקרובה שמתגוררות במקום אחר: אחיות, בנות, אמהות, דודות, וכל המחסומים שוממים. יותר מכל דבר אחר השקט במחסומי הרפאים מצביע על מצבו של העם הפלסטיני- אין לו כוח להתמודד עם ההשפלות, עם אי הביטחון, עם התחנונים לפני חיילים יהירים ושיכורי כוח. התגעגעתי כבר לתורים ולדחיפות ובלבד שלא אחזה בעליבותו של החג שהחוגגים נטשו אותו.

12.30 – מחסום תפוח (צומת זעטרה) 
אין תורים. מכונית בודדה נבדקת במהירות. אין הולכי רגל, שהרי אסור לעבור אותו ברגל.

12.50 – מעלה אפרים
מכונית אחת ויחידה נבדקת זמן רב  (כ10 דק').

13.45 – מחסום חמרה
גם פה מעט מאוד אנשים. משפחה – אב ואם מבוגרים ושלושת ילדיהם, במקור מפורוש בית דג'ן שקרוב למחסום מעברו המזרחי, אבל כיום גרים בשכם. הם רוצים לבקר את אחיהם בפורוש בית דג'ן אך המעבר במכוניתם נמנע מהם. הם מבקשים התחשבות בשם החג וההקלות שהובטחו. גם אני פונה לקצין המת"ק ומנסה לשכנע אותו בשם ההקלות, אבל כלום לא עוזר. עליהם לעבור ברגל ולהמשיך ללא המכונית כי היא רשומה בשכם. אחרי כחצי שעה של תחינות הם נוטשים את המכונית בצד המערבי של המחסום, פורקים ממנה סירים מלאי אוכל ודברי מתיקה ומתחילים לצעוד. אחרי כ-500 מאות מ' אנחנו רואות מרחוק טרקטור (האח, כנראה) שהגיע ממזרח והעמיס את כולם ואת הכל.

החיילים , כרגיל, מאוד עוינים. המפקד דווקא מנומס, מנסה להרחיק אותנו וכשאנחנו מתעקשות, מוותר. כתגובה אחד חיילים מכריז על שביתה, מתיישב על כיסא (בצל הסככה כמובן) ומסרב לעבוד. הוא אומר למפקד "ואם אלה [אנחנו] היו ערבים, היית נותן להם לעמוד שם?" ("שם" זה בקצה סככת ההמתנה שנבנתה עבור הפלסטינים אבל אסורה עליהם). "אלה יותר גרועות מהערבים," הוא מוסיף.

מעט העוברים, כולם בבגדי חג, חליפות מהודרות ושמלות מבהיקות,  חייבים לרדת מהמוניות והמכוניות ולעבור ברגל את המחסום  המאובק, כ-300 מ',.
14.45- אנחנו עוזבות וק. המת"ק מגיע. אנחנו אומרות לו שאנחנו ממשיכות לשער גוכיה.

מחסום/שער גוכיה – 15.00 
מגיע ג'יפ צבאי בדיוק בזמן (האם הוזעק?) אלא שאין אף פלסטיני שממתין לעבור.

15.20 – מחסום תיאסיר
גם פה יש מעט אנשים, אם כי יותר מאשר במחסום חמרה. מורידים מהמכוניות את הגברים העוברים מהבקעה לגדה, מסדרים אותם בשורה ובודקים תעודות. הבאים ממזרח נאלצים לרדת לפני המחסום ולעבור אותו ברגל. אם עם ילדים קטנים מגיעה לבדיקה, הילדים עוברים לפניה את הקרוסלות וממתינים לה מעברו השני של המחסום. החייל נובח עליהם שיסתלקו מהמחסום, הילדים מבוהלים, אך גם לא רוצים להתרחק מאמם מתרחקים אט-אט תוך שהם מגניבים מבטים אחרוה בציפיה לאם.

אשה מבוגרת עוברת במגנומטר עם תיק קטן. המגנומטר מצפצף והחייל אומר לה בעברית לחזור דרך המגנומטר ללא התיק. היא לא מבינה אותו ועומדת מבולבלת, אח"כ מושיטה את התיק לחייל אבל הוא לא רוצה אותו אז היא מושיטה את התיק לחייל שני,. החיילים מאבדים סבלנותם וחוזרים על הפקודה בכעס. האשה קופאת, מיואשת.... לבסוף,  בניסוי-וטעייה היא מביאה את הפעולה הנכונה, ועוברת..

שוב, מפקד המחסום מנסה להרחיקנו ואנחנו מתעקשות.
16.20 - עוזבות

ערכנו ביקורי חג אצל משפחות חדידה וסלאמין היושבות ליד התנחלויות רועי ובקעות. את בנו של אבו סאקר עצרו השבוע רכז הביטחון של רועי ועד כמה חיילים. הם הקיפו אותו בג'יפים פעם אחר פעם כשהמעגלים הולכים וקטנים והוא סגור עם הצאן בפנים, עד שדרסו 3 בני צאן – כבשה אחת נהרגה ו-2 עזים נפצעו. השוטרים שהוזמנו הציעו לאבו סאקר לעשות סולחה עם המתנחלים והא סירב. מה זה יעזור ? הרי הם רוצים לסלק את אנשי חדידיה מהמקום.

ישבנו עם המשפחות ששמחו כל כך שבאנו וקידמו אותנו בכזה מאור פנים שהיה חבל לעזוב (הם הציעו לנו להשאר ללון).בדרך חזרה– מחסומי חמרה ומעלה אפרים – ריקים.

קלנדיה , יום השישי האחרון של הרמדאן,  ערה"ש  תש"ע
מקרא תמונות:
* נכה קשיש נעזר בזרים, לבני משפחתו הצעירים לא ניתן לעבור
* עיוור מובל בידי רעייתו
* נשות המשמרת

בוקר שישי, בדרך לתפילה בהר הבית, הודעה על סגר סגרה על אלפי פלסטינים לממש את מצוות הדת לתפילה בהר הבית. אוטובוסים הוחזרו בדרכם, אישורים נקרעו בפני המגיעים בכל זאת, ואנשים הושבו לאחור בגסות. למרות החוקים 'המתנפלים' עליהם ללא הודעות על שינוי הנהלים,למרות הצום ושמש קלנדיה, מאות נעמדו לפני המחסומים: נשים וגברים, ומאנו לקבל את הדין.

"אולי ישתנה החוק במהלך הבוקר"? אולי בכ"ז יותר להם להיכנס?

אני פעם ראשונה במחסום קלנדיה. התמונות הידועות והדוח של תמר מהשבוע שעבר הקפיצו אותי למרות ערב החג, הצטרף לדפנה ולצוות הירושלמי.

מראה החומות הסוגרות על מחסום קלנדיה מצפון ומדרום, המרחק שבו אנו נדרשות "לעלות" ברגל  ולהגיע למחסום, גוש הכלובים המקבל את פנינו ובאותה הדרך של 
הפלסטינים אנו נדרשות לעבור דרך קרוסלות, צפצופי כפתורים, מתקנים ביומטריים ועוד קרוסלות לאיזור מגרש החניה הגובל בשכונת הפליטים קלנדיה. לכבוד הרמדאן הוסיפו
 עוד שני מחסומים קדמיים לבאים למחסום המפורסם. אלו מקדימים את מגרש החניה.

בשני אזורים שונים יצרו תורים: לנשים ולגברים.

את התור מקבלת חומת בטונדות וביניהם חיילי משמר הגבול מזוודים וממוגנים. שמשיות סודרו לטובתם לחורים שבין הבטונדות, שם בודקים לכל איש/ה את התעודה, ואת האישור היקר להתפלל בהר הבית. הגבלות הגיל: גברים מעל 50, נשים מעל 45, ילדים עם
הוריהם: בנים עד גיל 13, בנות עד 14. בעלי ת.ז. כחולה (ירושלים המזרחית). אלו לכאורה מותרים במעבר. אבל היום לאור הסגר שנחת באי ידיעה מוקדמת, חלו עוד הגבלות על הבאים מרחוק, בוטלו אישורים מיוחדים למעבר לתפילה, ואנשים שהגיעו מוקדם בבוקר מוחזרים בדחיפות קלות או במשיכות שרוול, מלווים עד לחור השני בבטונדות. 

 "אירג'ע לווארה," צועקים עליהם ללא סוף עם מגהפון מזיע.

משמר הגבול  ומשטרה צבאית, בשורה יצוקה מנהלים את הבדיקות ומשטר ההחזרות לאחור. הזוכים במעבר מתקדמים לקו הבטונדות השני שלפני המחסום הגדול. גם שם נבדקות שוב התעודות והאישורים. חלק מהזוכים להגיע לשם מוחזר אף הוא לאחור.

"למה מטילים סגר אם יש עכשיו שקט"? "מה רוצים, שלא יהיה טרור, ככה"? "שאאבד את אישור העבודה שלי סתם כך"?

מדי פעם עובר "קצין משפטים" ושואל את המוחזרים הממאנים להיות מסורבים וצובאים על הבטונדות בצום, בחום העומד:" יש למי מכם בקשה"? רובם לא מתייחסים לפנייתו. "תראי תראי מה הוא עושה עם הבקשות" הם אומרים לי, ואכן אני רואה שבקשה אחרי בקשה הוא בודק ומחזיר לאחור.

רמ., בחור צעיר פונה אלינו שת. ז. והאישור שלו נלקחו לפני יותר משעתיים ע"י ר. מפקד המת"ק בשטח. הוא ראה אותו משלשל אותם לכיסו. אנו פונות לר. בכיסו הרבה אישורים (המפקד לא קרע אותם אך גם לא החזיר כדי שלא תהיה לפלסטינאים עילה להגיע שוב עד סיום הרמדאן ולהציק לחיילים במחסום) ותעודה אחת ירוקה. למה היא שם? והאיש ר, מחכה בסבלנות בצום, בשמש. התעודה מוחזרת אבל האישור נעלם.

 מה היה כתוב באישור? "אישור עבודה בישראל לעוד 4 חדשים". שוב פונות לר, המפקד. שכן רמ. ראה שהלה שם את האישור בכיס מכנסיו . הפעם ר. מנפנף אותנו בחוסר סבלנות "שילך למת"ק על חשבוני , זה לא יעלה לו פרוטה"!   אז רמ. שאנו צדות את סיפורו, האחד מבין מאות, יאלץ לוותר על יום עבודה ולבקש אישור מחדש במת"ק ומי יודע אלו עוד צרות יחכו לו, באי הוודאות וההתעמרות השרירותית שאופפת את הסדר הצבאי הנחוש בקלנדיה.

אשה קשישה מלווה את בנה העיוור (צעיר כבן 27). הצליחה לעבור את הקו הראשון איתו, אוחזת בזרועו, והוא מגשש אחריה עם מקל. 3 אנשי צבא הולכים לקראתם: קצין, מלווה ועוד מג"בניק. בעינים שלה תחינה שיתנו להם לעבור, למרות גילו. הקצין (נראה מילואימניק) מסביר ושואל, מרים טלפון לפיקוד. הם עדיין שלשה על הקשישה ובנה והעיניים שלה. התשובה המתקבלת מהפיקוד "מסורבים". "אירג'ע לוארא"! הם מוחזרים לאחור. בצום, בשמש.

הגברים ממשיכים להמתיו, כועסים ולא מאבדים תקווה. "אולי ישתנה החוק במשך הבוקר"?אומר לנו אחד.

במרחק מהם לרגלי הצל של החומה יושבים עוד רבים. הם הגיעו ב5:00 או 6:00 בבוקר. ומחכים. שם יש צל אבל לא כל נחמה אחרת.

בתור הנשים - מאות נשים ממתינות לעבור למרות שסורבו. (בדרך כלל בגלל גילן הצעיר). הן ממתינות בצום, בשמש. נצמדות לבטונדות בשורה ועוד אחת , ועוד.

אותם שני קווים של מחסומי בטונדות שהוצבו לפני מגרש החניה שלפני המחסום הגדול. אותם עשרות חיילים מזוודים. קניהם מכוונים, הרבה אמבולנסים וצוותי חירום פלסטינאים, עם כסאות גלגלים מוכנים לסייע לעת חירום. המון צלמים ואנשי תקשורת בכל זווית אפשרית, אנשי ארגונים זרים וגם צוותים מהאו"ם.

hope for palestine""   על החומה. ולצד הסיסמא, ציור של נער מכוון רוגטקה. מתחת הציור צוותי צילום.

 12:25  - קריאת המואזין ממחנה הפליטים בקלנדיה. נהמה של הנשים הממתינות. ילדים-נערים בגילאי 8-13 מתחילים ליידות אבנים על החיילים מעבר לקו המחסום. החיילים מהר מניסים אותם.

החיילים מודיעים שהמחסום נסגר. מותרים רק מקרים הומניטריים ובעלי ת.ז. כחולה. במשך דקות מוסרים גדרות, השמשיות לחיילים, ברזלים מקרקשים ומועמסים על משאית ביעילות צבאית. מגיעים עוד חיילים , שולפים את הקסדות, לחלקם מטולי רימוני הלם, מכותפים ברובים, מייצרים שורה בצורה ולפי קצב נסוגים אחורה מקו הבטונדות.

מאחוריהם מגיעים עוד ועוד חיילים. הכל לתור הנשים.

אינני יודעת איפה לשים את עצמי. אני נעה בין הנשים, הן ממורמרות שלא ניתן להן לעבור. אומרות שימתינו כאן עד הערב, אבל מתחילות להתפוגג לאחור.

מתיישבת מותשת ועצובה עם חברותי לצד הפרמדיקים ב. מנעלין וחבריו המוכרים לצוות הירושלמי. ב. מספר שהיום היו מעט אנשים יחסית, כי הוצבו מחסומי פתע בגדה והחזירו אוטובוסים עם מתפללים בשל הסגר.

בדרך חזרה למכונית של דפנה: צריכות לעמוד כמו הפלסטינאים בעמדה מס'1 , התור גדל ורמקול מכריז על פתיחת עמדה נוספת. מתוזזים לעמדה נוספת, אבל הקרוסלה חסומה. "אין עם מי לדבר"? אני שואלת לכוון מעלה. לא רואים בניאדם. הכל בקונטרול של כפתורים, גדרות, כלובים, קרוסלות.

"לשים את השנטה על המתקן"! "לתת ת.ז." לעזאזל איפה הת.ז שלי? אני מבוהלת לרגע. לפחות שפת הצווי בערבית, חשבתי.

אנו הולכות את חצי הק"מ למכונית,  שותקות.

ערב חג היום. צריך להעמיד סירים על האש וגם פנים.

תכלה שנה וקללותיה.

מעבר הזיתים

בכניסה הראשונה קהל האנשים שלא יכלו לעבור גדל וגדל ונדהמנו למראה התמונה השקטה. האם היו במקום 5000 אנשים שנמנעה מהם הכניסה?

בית לחם, (הצד הפלסטיני) 

יום השישי האחרון לרמדאן,

  

בית לחם העיר שקטנה. חנויות רבות עדיין סגורות ואווירת יום ששי והחג מורגשת. במחסום הייתה תנועה מועטה לעומת ימי ששי של רמדאן אחרים. ה"כלובים" היו אמנם מלאים באנשים, אך המעבר היה מהיר והכניסה למתחם חלקה. קשה היה לראות את כל אותם גברים ונשים שסורבו מעבר וישבו במקום מחכים ל"נס" שיקרה. בחורות צעירות, בחלקן אמהות צעירות מאד עם תינוקות על הידיים, עומדות בשמש החמה ומקוות כי מישהו, או עלי אדמות או בשמיים, יבוא לעזרתן ויאפשר להן כניסה לירושלים לתפילה. עניין הגיל בלט כמובן מאד. איש שבעוד חודשיים ימלאו לו 50 סורב כניסה, והתקשה מאד לקבל את הדין. ידינו קצרה מלהושיע – החלטות צריך כנראה לקיים בכל תנאי. פריצה קטנה בסכר תביא כנראה לצונאמי...... כואב להיווכח שוב ושוב איך התסכול שהיה אולי חבוי פורץ החוצה כגל שנאה גדול.

סידורי המעבר היו כאלה שהקלו מאד על הלחץ. את הנשים והגברים המבוגרים מאד העבירו דרך מעבר המכוניות, ללא לחץ ובמהירות . הגברים עברו בטרמינל שבו פעלו שני שרוולים מתוך שלושה. באחד היה המעבר מהיר וחלק. בשני ישבה חיילת עצבנית וצעקנית שהתנהגותה צרמה מאד. התלוננו. אם הייתה תגובה לתלונה כבר לא הצלחנו לברר. איש מבוגר, כבן שבעים, פנה אלינו "בתלונה" – טרח לקבל אישור תפילה ועכשיו אפילו לא הסתכלו בו.

 אדם מבוגר התכופף להרים שטר של 20 שקל מהרצפה – כנראה נפל מכיסו של מישהו. פתאום הופיע במקום, במהירות הבזק, מג"בניק "והתנפל" על האיש כאילו לפחות הוא פרץ לקופה המרכזית של בנק ישראל וגנב את כל תוכנה. המעמד היה מביש במיוחד. שאלנו את עצמנו מה היה קורה לו אנחנו מצאנו את השטר – גם אז היה מתחולל ה"מחזה" הזה?! במשך המשמרת שמענו צעקות של רמקולים – יאללה רוח, אירג'ה אירג'ה. התברר כי נשים שלא יכלו לעבור במעבר ניסו לעקוף אותו מרחוב צדדי המוביל אל הפתח למכוניות. ג'יפ של משמר הגבול "נלחם" בתופעה – בהצלחה. הג'יפ זינק במהירות עצומה לעבר הנשים, שכמובן ברחו במהירות הבזק. האירוע המביש הזה חזר על עצמו פעמים אחדות. נראה היה כי ניתן היה להשיג את אותה התוצאה גם בלי ההתנהגות האלימה הזו. צלמים שהיו במקום הנציחו את העניין – מעניין מה תהיה תגובת "הצבא המוסרי ביותר בעולם" כאשר התמונות האלה תופצנה ברחבי העולם.  בשנתיים האחרונות הסיטו את הכניסה למתחם אל עבר הכניסה למגרש החניה. פתחו שני מסלולים נפרדים לנשים וגברים ויצרו מצב שאין דוחק בלתי נסבל בכניסה הראשונה למחסום. השוטרים הכחולים, אנשי משמר הגבול וחיילי המינהל האזרחי התנהגו כלפי העוברים בכבוד, למרות שהכללים נשמרו בקפדנות. הנוכחות של המפקדים הבכירים ריסנה מאד את פיקודיהם ופרט למקרה שציינו לעיל לא ראינו אף פרץ של אלימות מילולית או התנהגותית. עברה שנה וקללותיה ואולי עד לשנה הבאה יזכרו כי חופש הפולחן הוא מאבני היסוד של זכויות האדם. אישורי תפילה?! 

 בהתחשב בסגר בבית לחם ובכלל החלטנו להסתפק במפגש עם 2 מנועים, אחד באל-חאדר והשני בחלחול