זומנתי לפגישה בחדר ללא חלונות. השב"כ הגיע גם אליי

בהחלט מתחשק לא לכתוב על הכיבוש בפרויקט שהכותרת שלו היא "חשבון נפש". לא כי אין לנו רגשות אשם על הכיבוש — כמובן שיש לנו. אבל רגשות אשם זה לא סקסי. תחושות חמוצות לא מביאות קהל. ייסורי מצפון הם עניין אישי, עניין אישי שאי אפשר להתחמק מפניו. "איש חוטא — לאן תברח?" שרה נינה סימון ב"Sinnerman", "הסלע צעק… הנהר דימם… הים רתח".

ובכל זאת, במחאה הנוכחית יש סיסמה אחת, של מחסום ווטש, שמתמצתת את הכל: "שתקנו לכיבוש, קיבלנו דיקטטורה". יפה מצדן שהן משתמשות בלשון רבים, הן לא שתקו לכיבוש. אנחנו אלה ששתקנו. שתקנו בכך שדחקנו את זה לשולי התודעה, הסתפקנו בלקרוא את גדעון לוי, לצפות ב"ויהי בוקר" של סייד קשוע וערן קולירין ולצקצק.

מעולם לא הייתי לוחם גדול בעד זכויות הפלסטינים. הלכתי להפגנות. כחייל יצאתי יום אחד להפגנת יחיד עם שלט שציירתי בעצמי וירקו עליי. כשהייתי סטודנט, נסעתי אפילו פעם או פעמיים לדרום הר חברון, לעזור בחפירת בורות מים לרועים. בעקבות כך זומנתי לפגישה בחדר ללא חלונות בתחנת משטרה, שם פגש אותי איש שב"כ שהיה דומה בצורה מתעתעת לקומיקאי טל פרידמן. הוא הגיש מים בטעמים וחטיפי גרנולה, כנראה הוא חשב שזה מה ששמאלנים אוהבים לאכול, וניסה לגייס אותי כסוכן. "נשלם לך מזומן", הוא הבטיח, "בלי תלוש, אל תדאג, זה חוקי". זו היתה פחות או יותר פסגת הקריירה שלי כפעיל נגד הכיבוש — השלטונות זיהו אותי ככזה. מאז חלה בעיקר הידרדרות. אף פעם אין לזה זמן, זה אף פעם לא מסתדר. בשנים האחרונות ביקרתי יותר פעמים באתונה מאשר בחברון. כמוני רבים אחרים. למעשה, אני לא מכיר כמעט אף אקטיביסט ממשי, אלא אם עמידה עם "הגוש נגד הכיבוש" בהפגנה השבועית ברחוב קפלן נחשבת לאקטיביזם.

התוצאה לא איחרה לבוא. כתבו את זה כל כך הרבה פעמים, אבל יש טעם לכתוב את זה שוב: לא תיתכן דמוקרטיה ליהודים בלבד. העליונות היהודית היא כמו חלב על האש, קשה מאוד לשמור שלא תגלוש. רגע אחד אתה לא מסתכל — והופ, איתמר בן גביר שר בממשלה, והפעילים נגד ההפיכה המשטרית ואתה בתוכם מואשמים בחבירה "לאש"ף (?) ולאיראן". המצב החריף במהירות, גם בשטחים, גם בתוך הקו הירוק. פעם הייתי מסתובב בחופשיות ברחבי הארץ עם חולצה של שלום עכשיו, היום זה נשמע כמו סרט מדע בדיוני. היום עם חולצה כזו עלולים לחטוף מכות. ברחוב הרצל בתל אביב, לעומת זאת, נפתחה שווארמה חדשה — "הינוקא — שווארמה ישראלית יהודית". לא יהודית ודמוקרטית. הדמוקרטיה מתה, תחי השווארמה, והפלסטינים הם אלה שמסתובבים על הגריל. אנחנו הבאים בתור.

האם לשמאל היה סיכוי לו היה שומר על עמוד השדרה האידיאולוגי שלו? לא ברור אם נזכה לקבל תשובה על השאלה הזאת. הוחמצו כל כך הרבה הזדמנויות. בימי מחאת האוהלים, כשנתניהו היה עוד גור במגרש הפשיסטי, קמו עליו מאות אלפי ישראלים, רובם, מן הסתם, שמאלנים, אבל הסיסמה היתה "העם רוצה צדק חברתי" (למי?). בתחילת ספטמבר 2011, עוד לפני שהתחיל להתקרר, כולנו התקפלנו.

כחייל יצאתי יום אחד להפגנת יחיד עם שלט שציירתי וירקו עליי. כסטודנט, נסעתי פעם לדרום הר חברון. מאז חלה הידרדרות. בשנים האחרונות ביקרתי יותר פעמים באתונה מאשר בחברון

האירוע המכונן של המחאה הפעם היה הפגנת המטריות. גשם כבד ירד, אבל אנחנו לא ברחנו. המומנטום בצד שלנו. אולי נתפוס אומץ ונדבר פעם אחת על הפיל שבחדר. זה לא בהכרח יצליח. אבל אם נמשיך להתחמק — אוי ואבוי לנו. שום סלע, שום נהר, שום ים לא יגן עלינו ממה שיקרה אז בין הנהר לים.