"מעברים" - סרט של פטריוט נלהב

כבר מהפריים הראשון בסרטו של איציק לרנר עולה השאלה, כיצד ייתכן שהבמאי קיבל גישה חופשית וצמודה כל כך לאחת מיחידות הצבא הרגישות והטעונות ביותר, זו האחראית על תפעול המחסומים בהם עוברים תושבי השטחים הפלסטינים אל תוך תחומי ישראל הריבונית. דובר צה"ל נתן ככל הנראה אמון רב בלרנר, וסמך עליו שלא יוציא את הצבא "רע". האמון הזה בהחלט היה מוצדק, כי לרנר עושה כל שביכולתו על מנת להציג את החיילים המתפעלים את המחסומים כרגישים והומניים, יורים ובוכים במובן הכי קלאסי, ואת המחסומים עצמם כמשהו שפשוט נמצא שם, כחלק מהנוף, כמו הר או ים.

קודם כל, לרנר מציית למכבסת המילים הצה"לית ובכלל לא קורא למחסומים מחסומים, אלא "מעברים", ומכאן גם שם הסרט. הסרט מלווה קבוצה של חיילים וחיילות מרגע הגיוס, אל תוך ההכשרה שלהם כשוטרי מחסומים, ומתמקד בכמה דמויות שבריריות במיוחד. החיילים והחיילות מגיעים מרקע משפחתי או אישי מורכב, והצבא משמש כשילוב של פסיכולוג, עובד סוציאלי וקואוצ'ר, מחזק אותם והופך אותם לאנשים עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי ויכולות גבוהות יותר. גם המפקדים שלהם חולקים מדי פעם סיפורים כואבים, ומציבים דוגמה אישית לכך שגם ממצוקה אפשר לצמוח, ולא צריך להיתקע בתפיסה עצמית קורבנית. לרגע אפשר לחשוב שלא מדובר ביחידה צבאית שנוטלת חלק בכיבוש אכזרי, אלא במעון טיפולי שעושה עבודה טובה בחיזוק הנפש הפגועה.

הסרט אולי רוצה להציג צבא רגיש ואנושי, אבל המצלמה לא יכולה שלא לחשוף את המציאות המזעזעת, שאין לה הסבר מתקבל על הדעת

נראה שמטרתו של הסרט היא כפולה — להציג את הצבא כבעל רגישות גבוהה למצוקות החיילים ולמורכבות הנפשית שלהם ושל התפקיד אותו הם עומדים לבצע, ובהמשך, להראות שאותה רגישות גם מופנית הלאה, מצד החיילים שעוברים את ההכשרה ומוצבים במחסומים, אל האוכלוסיה הפלסטינית שאותה הם אמורים לבדוק ולהעביר או לא להעביר במחסום. 

לרנר הוא ללא ספק פטריוט נלהב, והמבט שלו על חיילי צה"ל הוא אוהד, שלא לומר אוהב. הוא רואה בהם את הילדים שנקלעו שלא מרצונם למערכת קשה מאין כמותה, ובוחר בחלשים ביותר כגיבורי הסרט שלו. למפקדים המעניינים שלהם הוא מאפשר לשאת נאומים אפולוגטיים, שאמנם נאמרים לכאורה לחיילים אבל ברור שהם מיועדים למצלמה ולצופים. הסרט גם מנסה בכל כוחו שלא להציג את עיוותי אותה מערכת, ובעיקר מנתק אותה מההקשר הרחב — הכיבוש. יכול להיות שגם המתקפה שספג לרנר מצד שרת התרבות מירי רגב בפרויקט הקודם שלו, "מגידו", שעסק באסירים ביטחוניים, השפיעה על רצונו להיות הפעם "ילד טוב", אזרח נאמן ואוהב למדינתו.

אבל מה לעשות שהמציאות חזקה יותר מכל נאום מרגש ומעצים של מפקדת, אינטליגנטית ככל שתהיה. כי כשהחיילים מגיעים למחסומים, ולמרות הניסיונות שלהם ושל הסרט להציג את העבודה שלהם כמתחשבת ואנושית, ברגע שהמצלמה מראה את הכלובים בהם ממתינים הפלסטינים בצפיפות בלתי נסבלת במשך שעות כדי לעבור במחסום — שום בכי של חייל שמתגעגע לאמא שלו לא ישכנע שכולם כאן מקבלים יחס של בני אדם. הסרט אולי רוצה להציג צבא רגיש ואנושי, אבל המצלמה לא יכולה שלא לחשוף את המציאות המזעזעת, שאין לה הסבר מתקבל על הדעת. במובן הזה, הסרט פועל נגד המטרה המוצהרת שלו, ואפשר גם לראות בכך אולי סוג של תחכום.